יללה מקוללת (הקדמה)

עיתון המקומי פתח את הבוקר עם ידיעה מרעישה. התגובה השכיחה ביותר הייתה: "מה זה כבר יכל להיות?", ובצדק. להקת זאבים שלמה נטרפה,לא נשאר דבר מלבד עצמותיהם. המחזה שאליו שומרי היער נגלו בשחר היום היה אדום, מסריח, פשוט מעורר בחילה. הזאבים היו סימן ההיכר של העיירה,לא סתם קוראים לה "וולפ-קריפ". המשטרה יחד עם האגודה לשמירת היער והחיות, פתחו בחקירה שככל הנראה הייתה מבוי סתום. אין הוכחה מדויקת למה שגרם ליל אמש,רק השערות חסרות טעם. בנתיים אין את מי להאשים ברצח הטורפים המיללים…
** ** **
"איפה היא?!" צעק ריי על בנו,בן הטיפש עשרה,חסר האחריות וכנראה גם חסר המוח.
"היא במרתף!" צעק ג'וש בכאבים. הוא מעולם לא הכיר את הקיר השמאלי בחדרו כל כך מקרוב כמו ברגע זה.
"אה, כן? אז למה היא לא הייתה כל הלילה במרתף?" הצמיד את בנו לקיר חזק יותר.
"היא שברה את אחד הסוגרים,שברה את המנעולים,כל הלילה רדפתי אחריה!" אמר ג'וש בהתגוננות. "אני אמרתי לך שהסוגרים כבר חלשים." הוסיף הנער כשאביו שיחרר ממנו.
ריי שחרר מבנו,וניסה להרגיע את עצביו "עם כמה חצי הרדמה ירית בה?"
"שלושה." ענה ג'וש בקצרה.
"בפעם הבאה תשתמש בשניים,זה מספיק כדי להרדים אותה."
"היא דהרה לכיווני במלתעות פעורות,ניסיתי להרדים אותה מיד. לא הייתה לי ברירה אחרת." אמר כשהזיכרון המצמרר מאמש עולה בעיניו.
ריי חשב מספר דקות נוספות בשקט רועם. לא ג'וש אשם,ההפך,הוא שלט בכל המצב.
"אתה צודק לא הייתה לך ברירה אחרת,כל הכבוד." הוא ידע שהוא עצמו אשם.
*** *** ***
להתעורר בבוקר ולהקיא את כל תכולת הקיבה, זו לא הדרך הכי נהדרת להתחיל את היום. ג'ו הביטה על הקיא הטרי שפלטה על הרצפה- סמיך, גושי, אדום, ומה זה? פרווה?! היא הביטה מסביב. המרתף שהייתה מתעוררת בו פעם בחודש,קשורה ומאוזקת היה מושחט יותר מבדרך כלל. על הקירות נראו סימני שריטות,והחפצים הבודדים שהתאבקו לאורך השנים במרתף היו מפזורים או מנופצים. כשרעדה מקור,רק אז נזכרה שהיא ללא כל בגד עליה. פעם בחודש מחוץ לדלת המרתף הייתה משאירה על משענת כיסא בגדים; היא זכרה שגם אמש השאירה לעצמה רק שדלת המרתף הייתה תלושה מצירייה ומהכיסא והבגדים לא נשארו יותר מפיסות ושברים יתומים.
מה לעזאזל קרה?
המסדרון היה באותו מצב כמו המרתף, וכך גם הסלון, המטבח, המרפסת.
ג'ו עלתה בריצה אל חדרה לפני שריי או ג'וש יתפסו אותה ללא בגדים. חדרה נשאר כפי שהשאירה- מבולגן ,רק ללא השריטות ולחפצים השבורים.
ג'ו הביטה במראה הארוכה בחדרה, והזדעזעה; שיערה היה פרוע ,היא הוציאה מתוכו עצם, מלוכלך בדם קרוש, פנייה היו מלוכלכות באותה צורה עם סימני שריטות,ועל ידייה וצווארה חבלות.
מתחת לזרם המים שפשפה וקרצפה חזק כדי להוריד את הסירחון, הדם, כשתוך כדי מנסה להיזכר מה עשתה. איך היא יצאה מהמרתף? האם כשברחה פגעה בריי או ג'וש,או מישהו אחר? ברור שפגעה.
ג'ו הקיאה עוד קצת ממה שנשאר ממעייה. כשנראתה שוב כמו עצמה ירדה לחפש אחר בני משפחתה.
"אבא? ג'וש?" קראה בזמן שירדה במדרגות.
"אבא בחצר, הוא לא ישמע אותך, טיפשה." יצא ג'וש מהמטבח כששקית אשפה שחורה בידו. היא הודתה ביניה לבין עצמה שרווח לה לשמוע את קול הבס של אחיה העוקצני.
"מאיפה בדיוק אני אמורה לדעת שהוא בחצר?" שאלה בכעס "עכברוש…" הוסיפה בעוקצנות.
"הבית לא יסדר את עצמו את יודעת," דחף אל זרועותיה מטאטא ויעה. היא בעטה ברגלו, הוא משך לה בשיער.
"היית אמור לדאוג שאני לא אשתחרר!" היא תכננה את הריב הזה עוד בזמן שהתלבשה.
"לא אני אשם! את שברת את הסוגרים והשלשלאות!" התגונן בכעס.
"במשך שנים השתמשנו באותם סוגרים ושלשלאות, ופתאום שברתי אותם?!" שאלה בזעם. "אתה בטח לא סגרת טוב. הראש שלך תמיד עסוק בדבר אחר במקום במה שבאמת חשוב!"
"אני הייתי צריך לרדוף אחרייך בכל היער כל אותו הלילה, אז אל תגידי לי במה הראש שלי עסוק!" כעס גם הוא.
"פגעתי בך?" שאלה. "אני מתכוונת…פיזית?" גמגמה.
"יותר גרוע, את הרסת את הטנדר." אמר באצבע מאשימה בילדותיות. היא רק גלגלה עיינים, ג'וש המשיך: "נראה לי שהיית רוצה לקרוא את עיתון הבוקר." הושיט לה אותו. הכתבה הייתה בעמוד הראשון, באותיות גדולות. ג'ו לא יכלה להניח אותו ברגע שהתחילה לקרוא. כשסיימה הזדעזעה.
"היי!" נכנס ריי לבית כשהוא מנגב שמן מכונות מידיו. שמח לראות את ג'ו ערה. "אני רואה שקראת כבר את העיתון…"
"לא להאמין שזה מה שעשיתי…" מלמלה.
"ואני ראיתי את זה במו עייני." אמר ג'וש במטרה להכעיס אותה. "זה היה איום ונורא!"
"אתה לא עוזר!" הניפה את המטאטא אבל ריי מנע ממנה לפגוע באח שלה.
"אל תדאגי אנחנו נמצא פתרון להכל." אמר ריי,מנסה להרגיע אותה.
"פתרון? שתמשיכו לנעול ולקשור אותי לעוד שרשראות ברזל?" היא הייתה מתוסכלת. "תמשיך לנסות לחפש כל מני מכשפות שלא מבינות דבר? אם זה מה שעשיתי בליל ירח מלא," הניפה את ידייה לצדדים "מה יקרה בליקוי הלבנה? אה,אבא?" הפצירה בו לענות לה.
הוא לא ידע מה לענות לה. היא הנהנה בהסכמה עם השתיקה שלו.
"ממחר תתחילי להתרגל ללכת ברגל לבית הספר," שינה ג'וש את נושא השיחה.
"למה?" שאלה.
"כי הרסת לעצמך גם את האופניים."