ילד-הברק

עברתי מול הגשר הישן כשראיתי אותו, משחק עם הברקים שלו בידיים רשלניות בגשם, ממש כאילו הוא מתגרה בשמיים לחשמל אותו.
הברדס השחור שלבש התנופף ברוח מאחוריו, חושף את המבט הפראי שבעיניו.
כבר עבר שבוע מאז שהצלתי את חיו, ומאז אני משתדלת כמה שאפשר כדי להימנע ממנו, אך משום מה זה מרגיש כאילו שיש לו רדאר כדי למצוא אותי.
אולי הייתי צריכה לתת לו להתחשמל.
אחרי עשר דקות של הליכה הרגשתי את הצל שלו מאחוריי, הולך בשקט, צופה.
"אתה חושב שאתה יכול לעקוב אחריי עוד הרבה זמן?" שאלתי אותו. עננים כהים כיסו את הירח, מחביאים את אורו הבוהק.
"טוב, די קיוויתי לכך, אבל עלית עליי." ענה קולו מבין הצללים. צלילי הברק הזורמים בין ידיו צמרו באוזני. נאנחתי בשקט ועיסתי את צווארי בעדינות. צעדיו החרישיים לצידי היו איטיים, מתונים. ידו נסגרו ונפתחו שוב ושוב, מעידות על עצבנות. עוקבים אחריו?
"אז לאן אתה הולך?" שאלתי בהתעניינות, מנסה להסיח את דעתו. קמט קל הופיע בצד עיניו בזמן שפיו התעקל לחיוך. "לאן את?"
"אז למה שלא תשאל פשוט את מה שאתה רוצה?" שאלתי אותו. אני חייבת להודות שהיתה בי תקווה קטנה שהוא יעלם, אך זה לא קרה.
"זה יותר בכיוון של "את צריכה להגיד לי איזה כוח יש לך" השאלה שלי, אני מתכוון." הסתרתי את החיוך הקטן שעלה על פניי. "מה גורם לך לחשוב שאני אגיד לך מהו?"
"אממ…" יכולתי לנחש איך הוא עוטה על פניו פרצוף חושב, מחפש תשובה שתספק אותי. "כי אנחנו חברים?" עכשיו כבר ממש צחקתי.
"אנחנו לא חברים, ילד-ברק, ואין לי שום כוונה לגלות לך מהו כוחי." קצה הרחוב התקרב. האצתי את צעדיי בתקווה להגיע לשם לפניו, כדי שאוכל להשתגר ולהימלט ממנו.
בצעד פזיז של רגע, נעצרתי וכיוונתי את ידי לעבר חזהו. הוא נעצר בהיסוס והביט סביבו, מכה לראות אם משהו יקרה. בדיוק כשהוא עמד לפתוח את פיו ולדבר שלג החל לרדת מעליו, לבן ואוורירי וקריר. הוא הרים את ידיו ונגע בשלג, מופתע. "אז גם לך יש סוג של כוח שקשור לשמיים?" מלמל לעברי. גיחכתי בשקט. "לא, זה פשוט חלק קטן מהכוח שלי…" הבטתי בו עוד קצת, מוודא שהוא לא שם לב אליי, ואז נעלמתי.