ילדת החרבות, עולם אחר- פרק 2

התקשרתי במהירות לג'ימי, לא הבנתי מה קורה כאן, למה הכוונה זה לא היה חלום? אני התעוררתי מזה באמצע שיעור ערבית!
"ג'ימי! אני חייבת עזרה" אמרתי ברגע שענה לטלפון,
"מה קרה?" הוא נבהל,
"זוכר מה שסיפרתי לך שזה חלום? כתוב לי על היומן שזה לא! זה כל-כך מוזר!" עניתי,
"זו בטח ווינטר שכתבה לך את זה כדיי שתילחצי, תרגעי" הוא ניסה להרגיע אותי,
"בסדר, תודה" נשמתי עמוק, לא חשבתי על זה כך, לפעמים אני כל-כך ממהרת להסיק מסקנות שגויות, כמו היום ההוא שההורים שלי קנו פסל בובה ולא ידעתי וחשבתי שהיא בחיים ובאה לבד, ואז לקחתי סכין שהיתה מוחבאת בתוך פסל בביתנו וערפתי לה את הראש.
"נדבר" אמרתי לג'ימי וניתקתי את הטלפון, הפעם משהו בתוכי אמר לי שזה לא היה חלום, וזו לא היתה ווינטר שכתבה את זה, אני לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה בכך. פתחתי את המחשב וכתבתי בשרת האינטרנט "טלקינזיס", מיד קפצו לי הרבה פרסומות למופעי טלקינז לימי הולדת, לאחר שחסמתי אותן בההגדרות השרת מצאתי את ההגדרה לטלקינזיס,
"למרות טענות רבות, מעולם לא הוכח קיומו של טלקינזיס, והתחום נחשב לפסבדו-מדע. רבים מהאפקטים הטלקינטיים לכאורה ניתנים לביצוע באמצעים קונוונציונליים, כמו פעלולי קוסמים. במבחנים מדעיים מאורגנים היטב, נכשלו טענות לטלקינזיס.‏"* קראתי שוב ושוב מהמסך,
"אפילו האינטרנט אומר, יאנה היא לא טלקינטית" אמרתי לעצמי, נפלתי לשכיבה חזרה על המיטה הורודה, לא ידעתי מה לעשות, הכל היה נראה כמו חלום משולב עם מציאות, או שיותר נכון להגיד סיוט. פחדתי שאם אני אספר את זה למישהו יחשיבו אותי למשוגעת, לא היה מי שיעזור לי.
ביום למחרת, יום שישי, העדפתי להתרחק מחברותי, ג'ימי מאוד דאג לי, גם תומאס שאל אותי מספר פעמים אם הכל בסדראך העדפתי להגיד "כן, כן, אני לא מרגישה טוב" וללכת משם, גם ג'סמין וקנדי הביטו בי במבט מודאג מספר פעמים מרחוק, תיארתי לעצמי שתומאס כבר יגיד להם שהכל בסדר. השיעור האחרון היה שיעור ספורט, כל בנות הכיתה והכיתה המקבילה נכנסו לאולם הגדול בעל התיקרה הגבוהה והריצפה מהחומר המוזר שהיה קשיח אך גם קצת רך, אף-אחד לא היה בטוח מה זה, גם לא קרלי, המורה לספורט.
"טוב בנות, היום נשחק מחניים" אמרה קרלי, "ח'3 לשם" היא הצביע לצידו הימני של האולם,
"ח'4…" הניא נקטעה בפתיחת דלת חזקה, שלושה גברים לבושי שחורים, בעלי מסכות גרב שרק עינייהם נראו מתוכן ואקדחים בידיהם התפרצו למיגרש, אחד מהם כיוון את האקדח לכיוון המורה לירז והשניים האחרים שמרו עלינו, אחד מהם הוציא שק,
"שימו כאן את כל הכסף, הטלפונים והתכשיטים!" ציווה אחד מהן, כולנו הלכנו לתיקנו בפחד, הוא תפס אותי בחולצתי, הוא הצמיד אותי אליו וכיוון אקדח לראשי, הבטתי בפחד אל המורה שידיה נקשרו אל הסולמות ופיה חסום גם כן, היא נראתה מפוחדת. אני לא יודעת מה נכנס בי, אבל עשיתי מה שעשיתי, בעטתי בביטנו של זה שהחזיק אותי וחטפתי את האקדח מידיו, כל ילדות כיתתי החלו צורחות בפחד. השני ירה לעברי כדור, כיוונתי את האקדח ויריתי בכדור בדיוק, אחד מהם פגע בתיקרה והשני נכס לתוך הריצפה וקרע את החומר הלא ברור. יריתי עוד כדור ופגעתי ברגלו של היורה, מיד יריתי באקדחו והוא עף מידיו, יריתי גם באקדחו של השלישי וברגלו כדיי שלא יברח, לא היה לי מושג איך עשיתי זאת! אותו אחד שתפס אותי לפני כן עמד בגבו לקיר וידיו מאחורי ראשו צמוד אל הקיר,
"את מצוות A, נכון?" הוא שאל בפחד, לא הבנתי מה כוונתו,
"צוות, מה?" שאלתי,
"רק להם יש דיוק כזה, את אחת מהם, מהעל-אנושיים" הוא קבע, הייתי מופתעת, זוג חבריו שכבו על הריצפה ורגלם מדממת, הם היו חסרי אונים. ניידת שוטרים נכנסה לאולם, הם פינו משם את כולם במהירות, כולל אותי, הם לקחו מידי את האקדח והכניסו אותו לשקית סטרילית כראיה. קרלי רצה אליי, איכשהו היא השתחררה מהחבלים,
"את חייבת לבוא איתי" היא ציוותה ותפסה בזרועי, ידה היתה חמה.
"לאן הולכים? מה קורה כאן? איך השתחררת?" שאלתי, היא משכה אותי לתוך חדר היועצת, שם כבר היו יאנה היועצת ומרלין, הן הביטו בי בפליאה.
"היא פגעה בכדור שאף אליה מכדור אחר!" אמרה מיד קרלי לפני שהן אפילו שאלו,
"יפה לך" ניגשה אלי מרלין, פתאום היא היתה נחמדה יותר מבדרך כלל,
"אז למה היא לא הפגינה את זה נגד הרובוטים הרומאים?" שאלה יאנה,
"אני לא יודעת" ענתה קרלי, "מה את חושבת מרלין?" היא פנתה למרלין, מרלין הביטה בי, היא סרקה בעיניה את כולי עד שהגיע לעיניי ועצרה,
"העיניים שלה, הן מתחילות להיות צהובות" היא אמרה, רק עכשיו, כשהבטנו זו בעיני זו, שמתי לב שעייניה הכחולות משולבות בהיקף של אישונה עם צבע אדום, איך לא שמתי לב לזה לפני?!
"מה קורה כאן?!" שאלתי בפחד, ושיחררתי את אחיזתה של קרלי ממני,
"אנחנו נסביר הכל, אבל עכשיו בואי" ענתה יאנה, היה לי "דז'וו" חזק מאוד, כאילו כל זה קרא. יאנה פתחה את הארון שלה, שם היו התיקים האישיים של כל הילדים בעלי הבעיות הרפואיות, הבחנתי בשלי תחת הכותרת "בעיות אכילה", הייתי כמעט היחידה, אבל זו לא אשמתי, נולדתי עם בעיה שגורמת לכך שאני לא יכולה לאכול, אבל זה לא מפריע לי, אני מקבלת את כל מה שאני צריכה מהזרקות שקיבלתי מבית החולים, מזל שאנחנו בשנת 2030, שמעתי שלפני חמש עשרה שנים לא היה דברים כאלה. יאנה הוציא טופס אחד שהיה גדול במיוחד עליו נכתב שם כלשהו, היא פתחה אותו וזרקה על הריצפה הלבנה, שוב היתה לי תחושת "דז'וו" חזקה,
"צוות A" אמרה יאנה, התופס שהיה נראה כנייר פשוט החל זוהר בכחול, הוא גדל וגדל, יאנה דרכה עליו ונעלמה משם בהבזק כחול, גם קרלי עלתה עליו ונעלמה באותה הדרך,
"בואי" אמרה מרלין, היא תפסה בידי והעלתה אותי על המכשיר, הרגשתי צמרמורת קטנה, ואז הופענו במקום אחר לגמרי….