ילדת החרבות, עולם אחר- פרק 1

~שימו לב, בסיפור יוצגו קטעים מצונזרים שעדיף שאשאיר אותם כך, אם אתם רוצים, תנחשו לבד~

התעוררתי בקפיצה לשמע שיר הפתיחה של הסידרה "ארתור" שאמור להיות הצלצול שלנו, הבטתי מסביבי, ראיתי את כל התלמידים קמים ויוצאים מהכיתה בדיבור רועש ותיקים על גביהם, הבטתי אל שולחנות העץ בעלי רגלי המתכת התחולות ואל הקישוטים בכיתה, קרטונים צבועניים גזורים כעלי סתיו ועליהם שמות תלמידי כיתה י'7 ותאריכי הלידה שלהם ומעל תלויה אזהרה קטנה ומטרידה שאעדיף לצנזר לטובתכם, אבל רק אומר שאני וחברותי כבר צחקנו עליה מספר פעמים. הבטתי לוינטר שסידרה את חפציה, שכוללים קלמר חצי מלא בלבד, שיערה השטני-בלונדיני הארוך והגלי הסתיר ממני את פניה מלאות הנמשים.
"בוקר טוב, יעקוב" היא אמרה בהתלוצצות,
"בוקר טוב, מנחם" עניתי לה באותה הנימה, "וואו היה לי חלום מוזר כל-כך!" הוספתי וסידרתי את את שיערי אחורנית,
"מה שאת -צונזר- עם ג'ימי?" היא צחקה, ג'ימי הוא חבר שלי כבר יותר מחצי שנה, אני ממש אוהבת אותו אבל לפעמים יש לו בעיות רציניות!
"לא! דיי עם זה, ווינטר!" התעצבנתי, הרמתי את ראשי למרלין, היא דיברה עם חברותיה המלאות בחצי טון איפור, היא הביטה אליי לשניה אחת בגבה מורמת וסובבה את ראשה בבוז.
"חלמת שאת -צונזר- עם מרלין?!" שאלה ווינטר בחוסר רצינות מוחלט וגבה מורמת, בחרתי להתעלם מדבריה, בעיקר כי לא היה לי מה להגיב,
"וואו אני לא מאמינה שזה היה חלום!" שיפשפתי את ראשי, "יצאתי מהשיעור בתחילתו?" שאלתי את ווינטר, רק כדיי לוודא שזה באמת היה חלום,
"לא, את פשוט ישבת, ציירת ביומן שלך, ואז סגרת אותו ונירדמת" הסבירה ווינטר, "טוב אני בקפיטריה" היא אמרה והלכה מהכיתה, ארזתי את חפצי ויצאתי מהכיתה כשכיתות י', שהחשיבה על כך שהאזהרה המצונזרת מכוונת אליהם הפחידה אותי, פגשתי מול הקפיטריה את קנדי וג'סמין ששתו ברד ענבים סגול מכוסות חד-פעמיות,
"היי זואי! בואי שבי!" קראה קנדי בשמחה וטפחה על כיסא הפלסטיק הגבוהה לידה,
"נרדמת בשיעור" צחקה ג'סמין, "איזו קלישאה!" היא המשיכה צוחקת,
"לא זה דווקא היה מעניין" שמענו את תומאס מתקרב, "מי לא רוצה לדעת איך אומרים צמר בערבית?!" הוא אמר, כולנו צחקנו בתגובה, תומאס הוא נער רזה בעל שיער קצוץ חום וגשר בשיניים, הוא היה עם ווינטר וקנדי ביסודי, לעומתי שהכרתי את ווינטר בשיעור מתמטיקה בתחילת שנה שעברה ואת כל השאר הכרתי דרכה, ווינטר הרחיקה אותי מהחברות שלי מהיסודי, לשימחתי! הן הפכו לפרחות מתנשאות וצבועות שחושבות שהן מלכות העולם או משהו כזה! לא שביסודי הן לא היו כאלה, וזה לא שהן לא היתייחסו אליי כמו חרא כשאנחנו בציבור, כניראה הייתי תמימה מידי אז.
"טוב יש לי פרטני במתמטיקה עם קרלי, אני צריכה לרדת לביניין התחתון" אמרה ווינטר,
"המורה לספורט?" שאלתי בבילבול, קרלי היא המורה שלנו לספורט,
"חשבתי שמורים הופכים להיות מורים לספורט כי לא הלך להם מקצועות אחרים" הוסיפה ג'סמין, כולנו צחקנו בתגובה,
"טוב ביי, חננות" אמרה ווינטר והלכה משם במהירות, כינויים מוזרים הם הקטע שלה פחות או יותר, כמובן שהיא לא מתכוונת לכך ברצינות.
"אולי גם את תרדי לתחתון לפגוש את אהוב ליבך ג'ימי מילר" הציעה ג'סמין בהתלוצצות,
"ג'ימי בשיעור" עניתי לה, "הוא מהקבוצה של אלה שיודעים ערבית, שמקשיבים בבית-ספר לשם שינוי" אמרתי בצחוק,
"לשם שינוי ממנו" הדגיש תומאס את המילה "ממנו". בסוף שעת החלון ירדתי לביניין התחתון, שם מצאתי את ג'ימי יושב על ספסל אפור ושומע מוזיקה באוזניות,
"היי" התיישבתץי לידו, ג'ימי הוא נער גדול מידות יחסית, גם אחותי, ריבר, מסכימה איתי שהשיער השחור שלו שהוא טוען שחום כהה זה אחד הדברים היפים בעולם, ג'ימי עצמו לא כל-כך יפה, אבל לא אכפת לי, זה לא שאני מלכת היופי.
"אימל'ה!" הוא נבהל מההופעה הפתאומית שלי, עייניו החומות הבריקו כרגיל והציצו אליי מבעד למשקפיים המלוכלכות מעט,
"מה קורה?" שאלתי אותו בחביבות,
"בסדר" הוא ענה, "שמעתי שנירדמת בשיעור הראשון" הוא צחק,
"יש מישהו שלא שמע על זה?!" שאלתי בסרקסטיות,
"אני מקווה בשבילך שהמורה לערבית לא" הוא ענה,
"וואו היה לי חלום מוזר" נאנחתי,
"אה גם היה לך חלום, על מה חלמת? הוא היה בערבית?" הוא שאל,
"היתה שם את יאנה היועצת והיא הייתה טלקינטית, וגם את מרלין והיא היתה קוראת מחשבות" התחלתי להסביר, אך לא יכולתי להמשיך מכיוון שלא זכרתי כלום חוץ מזה,
"את רואה יותר מידי סדרות של גיבורי על" הוא אמר, תמיד אהבתי "לחפור" לו על גיבורי-על, זה אחד התחביבים הגדולים שלי, אני מציירת אותם, כותבת שירים עליהם, רואה סדרות שלהם, אבל רק את החדשות, לא אלה שאת כל הדמויות, בנים, בנות ואפקטית מדובב אותו מדובב בחצי שקל שהוא כניראה אחד מעובדי הניקיון שם או משהו כזה. אני רק מחכה ליום שאנשים יבינו שגיבורי-על זה יותר מבחורים בטייס ותחתונים מעל המכנסיים, מושלמים שמרביצים לאנשים, לרגע שאנשים יבינו שיש מאחורי כל אחד סיפור מרתק וקורע לב.
כשהגעתי הביתה נכנסתי במהירות לחדרי, הדלקתי ברקע שיר רוק עצוב, יש לי נטיה לא ברורה לדכא את עצמי ולהנות מזה. נשכבתי על המיטה הורודה והרכה, זרקתי את התיק לידה ופתחתי את היומן, בדקתי מה היו השיעורים, לאחר שאילתרתי את כולם בתשובות שאני לא יודעת מאיפה הבאתי התחלתי מדפדפת בעמודים מלאי הציורים, רק עכשיו שמתי לב כמה פעמים יצא לי לצייר את את אותה הדמות, בחורה מתולתלת ואנורקסית, כמוני, מצויירת בשחור לבן, לבושה בגד לבן מתנפנף, זוג חרבות צלובות על גבה, סכין בחגורתה, עוד סכין חבוי שנשלף בלחיצת הכפתור שבתחתיתו מחובר למפרק ידה ומסווה מאחורי מתכת מעותרת קישוטים יפים, אך את פניה תמיד השארתי ריקות, לא ידעתי מה לצייר, ליד הציור נכתבו בכתב מהיר, שלי כמובן, ארבע מילים- "זה לא היה חלום".