ילדי הירח פרק-2: הילד שצעק זאב

הכל היה שחור ופתאום ראיתי את היער שוב, הלכתי בשביל ארוך בין העצים.
"שלום לונה." אמר קול מוכר והסתובבתי לראות מי זה, לא ראיתי שום אדם.
"מי שם?" שאלתי קולי רועד מעט וידי עולות להגן על עצמי.
"אני לופה, ילדת הירח הראשונה." אמר הקול. הסתובבתי בשנית וראיתי אישה צנומה מחזיקה שני תינוקות בקרבה.
"לופה? זה זאב לא?" שאלתי והתרחקתי ממנה מעט.
"כן, שמי הוא באמת זה." אמרה והטתה את ראשה.
"את מכירה אותי נכון לונה?" אמרה שוב והתקדמה לעברי.
"לא…… אבל יש לי הרגשה שאת מכירה אותי." אמרתי וצעדתי עוד אחורה.
"בוודאי שאני מכירה אותך, אני מכירה את כל ילדי." אמרה שוב והידקה את אחיזתה בתינוקות, הם ישנו ונראו כל כך רגועים.
"מי אלה?" שאלתי והתבוננתי בהם.
"אלה רמוס ורומולוס, אלה הם בני." אמרה והחזיקה אותם קרוב יותר.
"רמוס ורומולוס? זאת מיתולוגיה רומית, על הקמת רומא. זאת אגדה ותו לא." אמרתי שוב הפעם בלי לצעוד אחורנית.
"לא חמודתי, לא אגדה. זהו העבר ותחילתה של השושלת שלי. לאחר שגידלתי את רמוס ורומולוס האלים העניקו לי מתנה, הם הפכו אותי לבת אנוש. למרות כוחם הרב עדיין בזמן ירח מלא הפכתי בחזרה לזאבה שהייתי. ילדי בורכו ביכולת לשלוט על השינוי. אני אם הירח, אני אימך ואימם של כל ילדי הירח באשר הם." אמרה ושני התינוקות נעלמו מידיה.
"לופה, אני לא יודעת מה את חושבת שאני אבל אני לא ילדת ירח או מה שלא קראת לזה. אני בסך הכל ילדה רגילה שמאד מפחדת עכשיו." אמרתי והרמתי את ידי כדי לשפשף את מצחי. היא התקדמה אלי ושמה את ידיה על כפתיי.
"לונה, את מאד מיוחדת. אי פעם חשבת למה את כל כך נמשכת ליער?" אמרה והושיטה את ידיה לצדדים, מראה את היער הפרוש מצידינו.
"את נועדת להלך בו לונה, נועדת לחיות בו את חייך כילדת ירח. חייך כבת אנוש הסתיימו וחייך כאשת זאב מתחילים." אמרה ונעלמה לאוויר כלא הייתה.
"לופה?" שאלתי מתחילה לחפש אחריה. העולם החל להיטשטש והאדמה תחת רגלי החלה לרעוד.
"לופה!!" צעקתי עכשיו מנסה להיאחז בעץ בצידי הדרך
"למה אני מיוחדת? למה התכוונת? לופה!!" צעקתי ואז הכל חזר להיות שחור.
****************************************************************************************************

פקחתי את עיני ושוב הייתי בחדר ההוא, עם הנער ישן על הכיסא לצידי. ניסיתי להזיז את זרועותי ונתקלתי בהתנגדות. עדיין הייתי כבולה למיטה.
"את ערה." אמר בקול נמוך
"כן." אמרתי בקול צרוד והרגשתי שגרוני ישב.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי וניסיתי לבלוע רוק.
"ישנת זה לא בדיוק מילה, היית מעולפת ליומיים." אמר וקם ממקומו לכיוון הדלת.
"חכה,אני רוצה הסבר!" אמרתי וניסיתי להתרומם מעט. הוא לא עצר, הוא פתח את הדלת למסדרון ארוך ונכנס לאחד החדרים בו.
יופי בדיוק המזל שלי, איימי יצאה משם וגם מייק.
"התעוררת, חשבתי שהתהליך יקח הרבה יותר זמן." אמרה איימי וידיה שלובות על החזה שלה.
"כן, ואם לא אכפת לכם אני רוצה הסבר על מה שקרה ואולי גם מים." אמרתי בקול אסרטיבי ונחוש. מייק פרם את הקשרים בחבל שכבל את רגליי והנער את ידיי. איימי הגישה לי כוס עם מים, שתיתי את כולה בלגימות גדולות והרגשתי את ביטני מתכווצת.
"היית מעולפת ליומיים ובזמן הזה גופך החל להסתגל לצורתו החדשה." אמר מייק ולקח ממני את הכוס כדי למלאה שוב במים.
"צורה חדשה?" אמרתי ושיפשפתי את פרקי ידי שעליהם היה דם קרוש וסימנים אדומים.
"כשננשכים הגוף עובר שינוי, הוא הופך לצורה חצי זאבית חצי אנושית. בדרך כלל האדם לא מודע למעשיו והוא יכול להרוג אלפים מבלי לדעת שהוא עושה זאת." אמר הנער.
"אני מצטערת להפריע אבל יש לי עבודה חשובה לעשות, נצטרך לעבור מפה עכשיו שאנחנו יודעים שדאריוס כאן." אמרה איימי התבוננה עלי ויצאה מהחדר.
"היא קצת מסורתית, היא לא אוהבת גורים שננשכו. תצטרכי לסלוח לה." אמר מייק והושיט לי עוד כוס מים.
"אני לא מבינה, אני איש זאב עכשיו?" שאלתי ולגמתי מהמים.
"בערך, יש לך עוד זמן עד שתוכלי לשלוט על השינויים שלך אבל בעיקרון כן." אמר הנער, אני חייבת לברר מה שמו. אני לא אוכל לקרוא לו נער לנצח.
"לא נראה לי שהכירו בנינו עדיין." אמרתי והושטתי את ידי הבריאה ללחיצת יד. "אני לונה, ואתה?"
"אני אוסקר אבל את יכולה לקרוא לי אוז." אמר ולחץ את ידי, ידו הייתה מוצקה וחמימה למגע.
"איפה הנימוסים שלנו, את בטח גוועת ברעב." אמר מייק. "לוק!!" צרח "בוא הנה רגע!" נער צעיר הגיח מהדלת.
"כן מייק?" אמר ונכנס באיטיות לחדר בוחן אותי במבטו.
"תגיד לכולם שאנחנו אוכלים ארוחת בוקר בקרוב, תבקש מפייז' עזרה." אמר מייק ופנה ללכת.
"נראה אותך בחדר האוכל גורה." אמר וקרץ לי. הרגשתי את פניי מאדימות.
"בואי אעזור לך לקום." אמר אוסקר, אוז, והרים אותי מהמיטה.
"תודה על העזרה" אמרתי כשהניח אותי על הרצפה. באמת הייתי, היה לי קשה ללכת ושרירי הרגישו כאילו ישבתי במשך זמן רב מידי.
"אז, לונה, ספרי לי מאיפה את." אמר אוז.
"בעיקרון מהעיירה ליד היער. נולדתי וגדלתי ממש כאן, ליד כל זה ואפילו לא ידעתי." אמרתי נשענת עליו עם כל צעד שלקחתי. עברנו במסדרון אל חדר גדול עם שולחן ארוך שהיה ערוך עם צלחות, כוסות, מיצים, פירות ופנקייקים.
"ואוו, אתם משקיעים בארוחת בוקר אני רואה." אמרתי נדהמת מכמות האוכל והשתייה.
"כן, שבי לידי ואני אכיר לך את כולם." הוא הוביל אותי לשולחן והושיב אותי לידו.