ילדי השמש: ההתחלה

פרק שני- "הבדלים".

במהלך הלילה חלמתי על המתקפה, זה היה כל כך נורא שלאחר שהתעוררתי מהחלום הראשון לא יכולתי להירדם יותר, לאחר שנרגעתי חשבתי על יומי הראשון בבית הספר בעולם המודרני. בתור הנסיכה של ממלכת השמש תמיד זכיתי לקבל את החינוך הטוב ביותר מהמורים הטובים ביותר. אבל ללמוד בכיתה יחד עם נערים נוספים… היה מוזר, למרות שאני בוודאי אקבל יחס מיוחד, אני הנסיכה בכל זאת.
בבוקר קמתי אל שחר של יום חדש, מבעד לחלון הגדול שבחדר יכולתי לראות את הנוף שראיתי אתמול לרגעים ספורים כששרקתי את הסביבה, החצר האחורית עליה השקיף החדר שלי נראתה כמו בחצר האחורית של הארמון בה הייתי נוהגת לשבת ללמוד עם אחי הגדול. גדר חיה גבוהה הפרידה בין החצר לעולם שבחוץ, בכל מקום פרחו אפלי סוגים של פרחים ותחת קרם של גפנים היו מונחים ספסלים ושולחנות משיש.
כשסקרתי את החדר יכולתי למצוא כמה כדורים זעירים בצבע חום על השטים העבדה שהיה במרכזו ואת ג'יימי הארנבון הקטן נח בפינה בין השטיח לרצפה.
ברגליים יחפות יצאתי מחדרי אל המסדרון בו משרתים התרוצצו בכל מקום וברכו אותי לבוקר טוב.
בחדר האוכל הגדול של משפחתה של לוון ראיתי את אימה אביה, אימה לבשה חצאית שחורה וחולצה לבנה ונראתה אלגנטית ביותר עם השיער האדום שלה שהיה אסוף בדייקנות, על עור פניה היה מרוח איפור עדין שהדגיש את כל מה שהיה צריך להדגיש והסתיר את כל מה שהיה צריך להסתיר.
היא גם עדכנה אותי על השיחה שערכה בלילה הקודם עם רואן ובו הוא אמר שכל האזרחים החיים של ממלכת השמש נמצאים בטוחים ביערות שמסביב לממלכה, הוא עצמו מחפש את אבני הגורל אבל חושש שהחיפוש יהיה קשה אותר ממה שחשב.
"תודה שאת מעדכנת אותי." אמרתי בנימוס. האוכל שעל השולחן היה נראה מפתה אבל למרות זאת איש מהסובבים לא נגע בו, אביה של לוון קרא עיתון בשקט ושתה קפה, אימה כנראה פחדה ללכלך את החולצה הלבנה שלה בכתמי ריבה לכן נמנעה מלאכול והסתפקה בכוס מיץ תפוזים, לוון עצמה לא נראתה בעזור ואני… לאחר הלילה נטול השינה שלי גם החשק לאכול אבד לי.
"איפה לוון?" שאלתי לאחר כמה רגעים של דממה.
"הו, כמה נפלא לראות שכבר התחברתן לכן. אבל את מבינה נסיכה, תחום התמחות הקסם של לוון היא חיות לכן יש לה הרבה מהם, היא לא נותנת לאיש לטפל בהם מלבדה ולכן היא עושה את זה בכל בוקר." חייכה ונגבה את פיה עם מפית לבנה.
כמו על פני סימן פרצה לוון אל החדר, היא לבשה שמלה אפורה ונעלה כפכפי אצבע ורודות.
"בוקר טוב," אמרה ודחפה אל פיה חתיכת טוסט עם חמאה. כאשר היא בלעה היא לא חיכתה לתגובה של איש ואמרה, "קדימה נסיכה אנחנו נאחר לבית הספר." וגררה אותי לכיוון דלת היציאה מהבית אל מכונית שחורה ויוקרתית, הנהג פתח לנו את הדלת ואחרי רגע סגר אותה והתניע את המכונית לחיים.
"אני באמת אוהבת אותם אבל לפעמים אני מרגישה שאני מאכזבת אותם." אמרה לוון אחרי אנחה ארוכה וחגרה את חגורת הבטיחות.
לא ידעתי מה לומר, אני אומנם הנסיכה המושלמת אבל נראה שאין לי שום מושג על יחסים עם בני אדם. לכן בשאר הנסיעה מביתה של לוון ועד לבית הספר שתקתי.

כשהנער עצר את המכונית ופתח את הדלת ורגשתי שאני עומדת להתעלף, המקום היה נראה כל כך מוזנח, כל כך שונה מכל דבר שהתרגלתי עליו שכמעט וחזרתי על צעדיי אל המכונית.
הבניין עצמו היה נמוך ורחב והיה צבוע בכחול דהויי ואפור, סביב הבניין הייתה רחבת דשא גדולה וצהובה וחוץ משי עמודי דגלים ועץ זקן ונטול עלים לא נראה שום דבר מקילומטר.
"ברוכה הבאה לאריסון בקורלין." חייכה לוון והתקדמה לעבר הכניסה למבנה כשאני בעקבותיה, שותקת וחושבת על עם בית הספר בממלכת ילדי השמש נראה גם הוא כך.
בתוך במבנה הבהיק אור חזק מידי של נורות ניאון, חלנו על פני שורות של ארוניות ודלתות סגורות עד שלבסוף לוון נעצרה ליד דלת אחד, היא הניחה את ידה עד הידית.
"מוכנה?" שאלה.
הנהנתי ולא אמרתי דבר, זוקפת את גבי ככול האפשר, אני הנסיכה של ממלכת ילדי השמש ואני צריכה להקרין ביטחון וחוזק, תמיד.
לוון פתחה את הדלת ונכנסה לכיתה כשאני במרחק צעד ממנה.
"לוון את יודעת ש-" אמרה אישה בעלת פקעת הדוקה וחומה ומבט חתום. היא השתתקה כאשר הבחינה בי וחיוך מזויף נמרח על פניה. "זו הנ-"
"כן גברת פייטון, זו הנסיכה מיארה." אמרה לוון וכמעט צחקה בקול רם למראה מבטה של המורה.
"הו, נסיכה יקרה זהו כבוד גדול כל כך להציג אותך בפני הכיתה. שמי הוא אמיליה פייטון ואני מלמדת את כל המכשפים הצעירים שנמצאים בעולם המודרני," היא חייכה, קדה קידה רשמית והעמידה אותי מול הכיתה. "זו היא הנסיכה מיארה. בגלל צרות בארץ המולדת היא הגיעה לעולם המודרני עד שהעיניינים בבית… יסתדרו." שמתי לב שהיא סיימה את המשפט בדיוק כמו אימה של לוון, מסכנה- הם לא מאמינות שהמצב הסתדר, הם לא מאמינות באבני הגורל.
אבל אני אגרום להם להאמין, אני אמצא את האבנים והחזיר את המצב לקדמותו.