ילדי השמש: ההתחלה

פרק שלישי- "הוד מלכותה הנסיכה מיארה הראשונה"

"את יכולה לשבת איפה שאת רוצה, נסיכה." סיימה גברת פייטון את דבריה וחיוכה לא מש מפניה.
סרקתי את הנערים והנערות, כולם נראו די מדוכאים ואפילו הכיתה עצמה נראתה חשוכה. לבסוף החלטתי לשבת בשורה השניה בשולחן האמצעי ליד נער גבוה, שיערו היה מכוסה בכובע של קפוצ'ון כחול ועיניו היו מושפלות אל השולחן.
"זה לא מנומס…" מלמלתי בלחישה בעוד גברת פייטון מתחילה להסביר על ההסטוריה של העולם המודרני, היא דיברה על מלחמה כל שהיא, אבל מה שזה לא יהיה זה לא נוגע עליי, מקומי הוא לא כאן אלה על כס המלוכה בממלכת ילדי השמש.
"אני כל כך מצטער הוד מלכותך." יכולתי לשמוע בברור את הארס שבקולו.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי, אפילו לא ידעתי מה שמו של הנער והוא כבר תוקף אותי, מי הוא חושב שהוא?
"מצטער שאני לא סוגד לך או מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה, נסיכה, אבל את כבר לא בממלכה יותר, למען האמת הממלכה הרוסה לגמריה ופה, פה זה העולם האמיתי אז כדי שתתרגלי לזה." מילותיו של הנער נשלחו עליי כמו אפי סכינים, פוגעות בכל חלק וחלק בגופי, הוא אמר את האמת אבל היה יכול לעשות זאת בצורה תקיפה פחות או… בכלל לא.
נשמתי נשימה עמוקה, בדיוק לעימותים כאלה התכוננתי.
" תקשיב לי, חתיכת איכר, גם עם הממלכה איננה ולא תשוב לעולם לגדולתה אני עדיין הנסיכה, נסיכה שאמורה להנהיג את התושבים שלה, תושבים כמוך." אמרתי בשקט בקול נטול רגש.
באותו הרגע הנער הרים את מבטו עליי בפעם הראשונה, עיניו היו כל כך יפות, ירוקות ועמוקות כל כך שיכולתי ממש באותו הרגע להשאב לתוכן, אילו הם לא היו מביטות בי בשינאה צרופה בכל אופן.
"נסיכה מפונקת ו-" הוא התחיל לומר אך גברת פייטון קטעה את דבריו במבט קטלני במיוחד.
הוא שתק וחזר להשפיל את מבטו.
אך לא יכולתי לשבת לידו יותר, או בכיתה הזו או בבית הספר. רמתי את ידי וביקשתי מגברת פייטון לצאת אל השירותים.
"בוודאי שאת יכולה נסיכה, זה בסוף המסדרון ימינה." היא חייכה וחזרה אל הכיתה.
חמקתי במהירות מהכיתה בלי להביט לאחור, נשמעת להוראותיה של גברת פייטון.
לאחר זמן מה של הליכה הגעתי אל השירותים, היה מדובר בסך כרול בשלושה תאים, שלושה כיורים ומראה רחבה.
הבטתי במראה.
בבוקר המתקפה רואן לימד אותי כישוף תיקשור שניתן להטיל באמצאות מראה.
בחנתי את דמותי שהייתה גאה למראה כלפי חוץ אך מבפנים הרגישה מרוסקת, שיערי השחור והמלא נקלע לצמה ארוכה ועיניי נצצו בחום בדיוק כמו עינהם של אבי ואחי הגדול.
בלי לחשוב יותר מידי דיקלמתי את מילות הכישוף של רואן, תחילה המראה נראתה כמו מים של ים סוער אך לאט לאט המים נרגעו ודמותו המוכרת של רואן הופיעה מולי, רק כאשר מבטו המוכר, האוהב הצטלב עם מבטי הרשתי להצמי להסיר את מסכת הנסיכה המושלמת ולהתנהג כמו נערה רגיל באמצע משבר רגיל של גיל ההתבגרות.