ילדי העורבים האחרונים – חלק יג'

אלי נכנסה חזרה לביתה. ידה מיששה את רקתה בעצבנות. זה שלוש שנים שראשה לא כאב כמו שהוא כואב עכשיו. ריקו הזה… הוא מאוד מוכר לה. היא יודעת שהיא לא צריכה להתיידד איתו, הם נתנו לה הוראות מפורשות.
להרוג את כל מי ששואל על עברה וכל מי שמגלה את כוחה.
היא מעולם לא חשבה על זה יותר מידי, בעיקר כי מעולם לא פגשה אדם כמוהו, למרות שהיו לו טיעונים טובים, היא ציינה.
אלי עלתה לחדרה. נוכחותו עדיין היתה מורגשת, חזקה כל כך עד שהיא חשבה שחדרה הולך להתפוצץ.
עלה במוחה רעיון לבדוק עד כמה הם היו קרובים. הוא אמר שהם היו ידידים, אבל זה לא נשמע כל כך אמיתי. כך או כך, אם דבריו נכונים, אז הוא יסיט את מבטו ממה שהיא עומדת לעשות.
היא התחילה להוריד את חולצתה באיטיות, ובדיוק שנייה אחרי היא שמעה כמה ענפים נשברים ונמעכים בחוץ. אחרי שנייה נוכחותו נעלמה. היא חייכה לעצמה בניצחון. זה היה צפוי שהוא ייעלם ויסיט את מבטו.
רגע, למה היא שחמה? זה רק מאשש את מה שהיא חשדה בו, שהוא דיבר אמת. היא צריכה לתפוס אותו ולענות אותו במקום לתת לו לברוח. אלי החליקה את ידה על שערה ותפסה בו, מורטת אותו טיפה.
מי הוא? ולמה להרוג אותו מרגיש כמו הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות? היא נעמדה לפתע ומיהרה אל עבר הארון הגדול שבחדרה, פותחת אותו ומתכופפת לעבר ארגז קרטון גדול שהיה מוסתר מתחת לשכבות של צעיפים ומעילים. זה היה הדבר היחיד שיש לה מהחיים שלפני, אלו ששכחה.
היא פתחה אותו והוציאה משם ספר קטן שכריכתו בצבע תכלת.
זה היה ספר תמונות ישן עם נופים ועם כמה תמונות שלה, מצולמת בכל מיני מקומות שונים. בכל פעם שהיא מסתכלת בהם היא מרגישה כאילו מישהו עומד שם, מסתכל עליה או מחבק אותה.
מישהו תמיד נמצא שם איתה, בתמונות.
היא הפכה דף ודקירה חדה פעמה בליבה. היא הביטה בקושי בתמונה שלפניה – נוף יפהפייה של מפל שמתחיל משום-מקום ונראה שאינו נגמר לעולם. בקתה קטנה נתראה בצד התמונה, והיא עמדה שם, מניפה את ידיה לצדדים ומישהו עומד לצידה, מרחף, עם כנפיים שחורות גדולות. היא לא יכלה לראות את פניו, אך משהו בו הרגיש לה מוכר.
מבלי להתלבט, היא ידעה שזה הוא, ריקו.
היא מצמה בעיניה כמה פעמים, וכששבה להביט בתמונה, הוא כבר לא היה שם.