ילדי העורבים האחרונים – חלק יא'

-לא שמתי לב שכתבתי את הפרק בגוף ראשון, סליחה-

נעמדתי על קצה הבית שהיה הכי קרוב לתצפית שרציתי. היא נופפה לשלום לכמה בנות -חברות שלה, כנראה- והמשיכה ללכת לכיוון ביתה. החתול המעצבן שלה התיישב בכניסה ומבט חודרני ומלא זימה ניבט מעיניו. כשרק הגעתי ניסיתי להיכנס אך הוא זינק עליי מלמעלה ושרט אותי בלחיי, מיילל בקול בלי הספקה עד שכמה עיניים חשדניות הציצו לכיוון הבית. הייתי חייב להעלם לפני שדברים יתחילו להסתבך.
היא פתחה את שער הבית והתכופפה להרים את החתול הנורא, מלטפת אותו בחיבה ונכנסת פנימה. לשנייה אחת כל מה שהרגשתי היה רק אושר; סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן של חיפושים היא כאן,
ממש מולי, והינה הצלחתי לפספס את ההזדמנות לדבר איתה לפני שתיעלם שוב.
ניגשתי אל הבית בצעדים איטיים, פותח מבלי לגעת את שער הכניסה ומקיש שלוש פעמים על הדלת.
קול עמום נשמע מעבר לדלת. פתאום הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא כמה שקולה השתנה במהלך כל השנים האלה. ליבי נצבט רק מהמחשבה על כך.
אני לא הייתי שם בשבילה, לא הייתי איתה.
קול נקישה חלש נשמע ולאחריו הדלת נפתחת והיא עומדת מולי.
"אלי, אלי רייבן. זו את." אלו המילים היחידות שיוצאות מפי, ועיניה מתרחבות בהבעה חשדנית .

לפני שלוש שנים-

הכל קרה מהר כל כך, כך שאני לא יודע איך להסביר את מה שקרה. הם התקיפו אותנו מכל הכיוונים, משתמשים בשערי מעבר וסמי הלם. רבים מהם היו חמושים בחרבות מחודדות, אמיתיות, לא כמו חרבות העץ שאנחנו משתמשים בהם באימונים.
אחרי שתי שניות של הלם כולנו התחמשנו גם בכל מה שהיה אפשר להשתמש בו ומיהרנו להגן על מפלי האינסוף והעמק, על צוק המעבר היחיד שקיים כאן. שני המקומות האלה הם מרכז החיים שלנו, ואסור לתת להם לחלל אותם.
אני לא זוכר מתי, אבל לפתע צווחה נוראית מילאה את האוויר, ממש חתכה אותו. כולנו נעצרנו וכיסינו את אוזננו בידיו, מנסים להחליש את הרעש הנורא.
האדמה ממש רעדה ולרגע חששתי שמא משהו קרה למפלים.
אך טעיתי. זה לא היה המפלים, זו היתה אלי, מגינה עליהם. היא נלחמה שם לבדה בשלושה אנשים שפניהם היו מכוסים וחרבותיהם היו מכוונות לעברה. אני לא יודע למה היא צרחה, או מה גרם לה לכך, אבל זכרתי שהיא המעגן של המקום הזה. היא כמו מעטפת מגן שברגע שסודקים אותה היא מפעילה את האזעקה.
זעם החל למלא אותי. התחלתי לפלס את דרכי אליה, אך בדיוק בשנייה האחרונה האיש שהופיע מאחוריה תפס בידה ומשך אותה אחריו אל הצוק. הרגשתי שרגליי קפואות במקומן בזמן שלא נותר לי דבר אלא לצפות בשער מתחם ובאלי נעלמת ביחד איתו, ואחריהם כל שאר האנשים שהופיעו במקום. נעלמים כשם שבאו.
האוויר מלא בתחושה מוכרת אך ישנה, כמו מין ריח עתיק וחלוש ששרידיו לא מספיקים כדי להמשיך לעקוב אחריו, אך כן בשביל לעורר זיכרונות. ככל שאני מנסה להתעמק בזה יותר כך זה יותר ויותר בורח ממני.
עורב שחור חולף בשמיים וקרקורו מצלצל עמוק באוזניי.
'לעולם לא תוכל לברוח'.
חושך מכסה את שדה ראייתי ואני יכול לשמוע את דפיקות ליבי מאיצות. ידיי מכסות אוטומטית את אוזניי וצעקת כאב בוקעת מפי ברגע שהצליל החד מכה באוזניי.
'היא לא חייבת לסבול, אתה היית צריך לעשות את העבודה שלך, אבל במקום זה ברחת כמו שפן חזרה אל הסבא הזקן הזה.'
'תפסיק!!!' מוחי רוצה לצעוק אך אני מרגיש את גופי מתקפל על האדמה הקשה. גופי מדמם החוצה מבלי סיבה, ואני מרגיש את עיניהם של אנשים ננעצות בי, מנסות להבין מה קורה לי.
קול מעומעם צועק לעברי משהו אך אני לא מצליח לקלוט אותו עד שפתאום קולה של סאם מצטלל ואני שומע אותה קוראת בשמי.
"ריקו!" רק היא ועוד כמה אנשים יודעים מה אני, מה הייתי. הם ניגשים אליי מהר ומתחילים לטפל בי. פתאום אני מרגיש כל כך נטוש, יותר נטוש מאי פעם.
הם עושים כמיטב יכולתם כדי לנסות לשמור עליי ער, גם אם זה אומר שאני צריך לסבול טיפה, אך מי שאני הכי צריך עכשיו זו אלי. רק היא יכולה להציל אותי.
והיא לא כאן. ואני לא יכול להציל אותה.