ילדי העורבים האחרונים – חלק טז’

עיניו נפקחו בבהלה וידו השמאלית העלתה עשן. זה היה רק חלום. הוא עדיין נמצא בביתן. חזהו עלה וירד בהדרגה בזמן שהביט לצדדים וניסה להרגיע את עצמו.
הוא שוב היה באותו יום שבו אלי נלקחה. הוא דמיין את פניה מביטות בו בעצב רב, מטיחות בו באשמה את הבטחותיו, כל אלה שלא קיים.
"אני לא רוצה לאהוב אותך. אני לא רוצה לאבד אותך." הוא אמר לה את המשפט הזה לפני כל כך הרבה זמן, למה הוא נזכר בו עכשיו בכלל? הדמעות שהיו לה באותו יום שברו אותו. זה היה היום שבו היא ברחה לו לראשונה.
ריקו ניער את ראשו, כאילו הוא מנסה להיפטר מתמונה נוראית שראה. תיקו הקטן היה מונח לצידו. היו בתוכו כל מיני דברים שהוא הביא איתו, וביניהם גם את הבקבוקון של הזקן. זה היה הסיכוי היחיד שלהם לגרום לאלי להיזכר. הסיכוי היחיד כדי לשכנע אותה לחזור חזרה, לפני שכל העמק יושמד.
"אל תאבד את זה. תשמור על זה כמו על חייך. ככל שתמצא אותה מוקדם יותר ותיתן לה לשתות מזה יהיה טוב. ההשפעה של זה לא תוכל להחזיק מעמד להרבה זמן בתוך הבקבוקון, ואתה לא יכול לפתוח אותו לפני הזמן, אחרת זה לא יעבוד.
אל תשכח, הבקבוקון מותאם אישית לאליה, כך שרק היא צריכה לשתות ממנו. אם טיפה ממנו תיגע במישהו אחר, התוצאות יכולות להיות הרסניות בשבילו, וגם בשביל כל הזיכרונות שנמצאים בנוזל."
"זאת אומרת, יכול להיות שאם טיפה אחת תאבד אז זה יגרום לחצאי זיכרונות?"
"בהחלט ריינו נערי. גניבת זיכרונות זה דבר קל, אך להשיב אותם, זה כבר הרבה יותר מסוכן. זה לא כמו לשתול זיכרונות חילופיים…"
ידו הושטה מידיית אל התיק ונגעה בבקבוקון הזכוכית הקר. ריקו נשם לרווחה. הוא התארגן ונעל את הביתן אחריו, לא לפני שדאג להשאיר אותו מסודר כפי שהיה בהתחלה כדי לא לעורר חשד.
הוא עשה את דרכו חזרה אל הבית של אלי כשכמעט נתקל בדרך בכמה אנשים. למזלו לא היה איש ברחוב כך שגם לא היה איש שיראה אותו מתחבא מאחורי אחד העצים ומאזין לשיחה שלהם.
"…הוא קרוב. מישהו צריך להישאר לשמור על הבית, לוודא שהיא נשארת בפנים. אני אומר לך, יש לי תחושה רעה לגבי זה. אל תשכח שאסור לנו לעצבן אותה. היא כבר הרגה אחד מאיתנו בפעם הראשונה רק כי הסתרנו ממנה את האמת…" אז היא עדיין יכולה לזהות מתי משקרים לה ומתי לא? זה טוב. הוא שמח שלפחות זה לא אבד לה. 'לפחות היא לא חסרת אונים.'
"…אתה צודק. העיתוי של העורב הזה… משהו מאוד מוזר קורה פה. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים להתרכז בו עכשיו הוא לוודאות שהיא לא זוכרת דבר לגביו."
"אתה מזהה אותו?" האיש השני שאל את הראשון. הוא הנהן בשקט. 'אני לא זוכר שראיתי אותם אי פעם…'
"הוא אולוק. קשה לזהות אותם בהתחלה, אך אם תביט עמוק תראה שמאחורי הכל העיניים שלו היו צהובות פעם. הוא עורב במקור, אך הוא השתנה, ואיכשהו הצליח לחזור חזרה. הוא צריך להיות חתיכת עורב אם הוא הצליח לשרוד את זה. הוא בטח חזק מאוד…" לפתע הוא לא הצליח לשמוע מה הם אומרים יותר. אוזניו הוצפו במידע החדש ששמע. הוא יודע עליו, הוא יכול להביט דרכו. זה לא טוב. אנשים עם כוחות כאלה הם מעטים, אך הם רבי עוצמה. אסור לו להיתקל בו ישירות, אחרת הוא יחשוף את התכנית שלו וישבש הכל.
ריקו חזר להביט בהם אך הם נעלמו. עיניו ריצדו סביב בפאניקה. אחד מהם עמד בכניסה, יותר נכון ישב בספסל שהיה צמוד לדלת.
זה הולך להיות מסובך יותר הפעם. אם הוא לא יכול להיכנס דרך הדלת הראשית, הוא יצטרך להיכנס דרך החלון, אך כל הבית שלה מאובטח. הוא בעצמו צפה בה פעם מטילה את הכשף הזה על ביתה. זה נועד בעיקר כדי למנוע מאנשים להיכנס לתוכו בזמן שהיא לא שם.
זה היה כשהיא עוד גרה איתו בעמק.
הוא חמק לצדדים והתחיל לעקוף את השכונה שלה. זה מסוכן בשבילו לעוף באור יום, כשכל רגע מישהו עלול לראות אותו. יהיה לו יותר קל לנוע כשהערב ירד.
בדיוק שנייה לפני שסיים לחצות את הסיבוב סביב ביתה היתה לו תחושה שהיא צופה בו. עיניה עקבו אחריו עד שהתרחק.