ילדי העורבים האחרונים – חלק טו’

היא שמעה את רעש צעדיהם המהירים ואת רחש זמזום הילותיהם הכועסים עוד לפני שנכנסו לביתה. עדיין מכורבלת במיטתה, היא פתחה בלחש קל את הדלתות, מובילה אותם אל חדרה. שלושת הגברים נכנסו בשקט פנימה, עומדים כמחכים לתנועה הראשונה שלה. היא נשמעה עמוקות את הריח החד שמילא את החדר, רואה בעיני רוחה את דמותם.
הם עמדו בכניסה, לבושים בבגדים שחורים שנצמדו לגופם והבליטו את השרירים הגדולים והמחליאים שלהם. מידת מגפיהם היתה מפלצתית- היא כמעט ולא האמינה שמישהו מסוגל לייצר נעלים במידה כזו. שערם היה קצוץ וסימן פרפר שחור-אדום כיסה את עינם הימנית, סמל הארגון שלהם.
"את לא דיווחת על הביקור האחרון בביתך," נהם עליה אחד מהם. קולו היה גס וקר-רוח, חסר סבלנות כאילו עצם זה שטרח והגיע עד לביתה מרגיז אותו. "את חושבת שאנחנו לא יודעים על הביקור של העורב? אל תשכחי שאנחנו עוקבים אחרייך כל הזמן." היא גלגלה את עיניה, עייפה מלשמוע את אותם איומים שוב ושוב.
"עורב? אז זה מה שהוא היה… הרגשתי נוכחות מאיימת ממנו, אך לא ידעתי לזהות מהי. ובכלל, בקושי יום עבר, מה גורם לכם לחשוב שאני לא התכוונתי לדווח?" היא השתמשה בנימה התמימה שלה. ידיה אספו לחיקה את השמיכה בזמן שהיא התרוממה לישיבה במיטתה. שערה הפזור נח ברישול סביבה והיא הביטה בהם במבט שקט. חסרי נשק. בלתי חמושים. לפעמים עלה בדעתה לברוח, לתקוף אותם ולעבור לגור במקום אחר. להתחיל מחדש. להתחיל מחדש.
אך היא לא יכלה לעשות זאת. הם היחידים שיודעים מה קרה לה. היחידים שיכולים להחזיר את הזיכרונות שלה.
היא לא טיפשה. היא יודעת שהם עשו לה משהו, אחרת לא היתה להם כל סיבה להחזיק בה.
עצמות לחייו של האמצעי התקשחו ובלטו, והוא הצר את עיניו. "את לא תתחמקי מזה. את יודעת שכל מה שאנחנו עושים זה בשביל להגן עלייך, אחרי הכל, אנחנו היינו אלה שמצאו אותך כשהיית זרוקה ברחוב, לא העורב שלך." הוא אמר בבוז. היא בכלל לא זוכרת איך היא הגיעה לרחוב הקר באותו יום או מה היא עשתה שם. הכל רק גרם לה להרגיש מבולבלת יותר ויותר.
"אני מציע שזה לא יחזור שנית…" קולו הפך מעומעם לרגע ואז הם נעלמו, פשוט כך, ומבלי לצאת מהחדר.
היא ירדה ממיטתה וברגע שרגליה נגעו ברצפה הקרה זיכרון נוסף היכה בה.
' "איך אני אמור לשמור עלייך, איך אני אמור… אני לא יכול להמשיך ככה. כל בוקר כשאני קם אני חושב שהפעם זה יעבור, אבל זה לא. זה לא. כל לילה אני רואה את האנשים הכי חשובים לי נפגעים, שוב ושוב הסיוט הזה חוזר אליי." ידיו החזיקו בגופה, חמות אך נטולות כל רגש. "אני לא רוצה לאהוב אותך. אני לא רוצה לאבד אותך." דמעות זלגו מעיניה. היא אפילו לא טרחה לנגב אותן. היא פשוט הלכה.'
היא הרגישה חנק. זה היה הוא. הוא היה איתה, והם ספק עמדו ספק ישבו על ענף במקום שנראה כמו המקומות שמצולמים באלבום התמונות שלה.
"אני לא רוצה לאהוב אותך. אני לא רוצה לאבד אותך."
למה הוא התכוון?
סחרחורת קלה תקפה אותה והיא עשתה את דרכה מטה לעבר המטבח בזהירות, משתמשת בקירות הבית כמשענת. כוס מים קרים תרגיע אותה. כן, זה כל מה שהיא צריכה.
היא החליטה שהיא לא תהרוג אותו. הוא יכול להיות שתול שלהם, חלק ממבחן שהם עורכים לה, אך קודם היא הולכת להוציא ממנו את כל מה שהוא יודע עליה. עד הפרט האחרון.
אחר כך היא תשקול מה לעשות איתו.