ילדי העורבים האחרונים – חלק ח’

אלי התעוררה מנקישות מוזרות על דלת הביתן שלה. היא לקחה את מעילה הדק ועטפה את גופה היטב כנגד הרוח הקרירה של הבוקר. היא העיפה מבט חטוף בשעון. בדרך כלל היא אמורה לקום בעוד שעה, אך הרעשים הבלתי פוסקים פשוט הוציאו אותה מדעתה.
"אני באה!" היא אמרה בנמנום קולני אל מעבר לדלת וסובבה את הידית. דמות בז'קט שחור היתה שכובה בתנוחה עוברית על מפתן דלתה. היא נאנחה בכבדות וגופה לא הפסיק לרעוד, ותוך כדי ברכיה נחבטו בדלת.
לקחו לה כמה שניות לזהות את הדמות, ואז זעקת בהלה נפלטה מפיה.
"ואוו! בשם העורב! אתה מטורף?!" לרגע עברה במוחה מחשבה שהוא וודאי בא אתמול כדי להתנצל והיא לא שמעה אותו והוא נרדם, אך לפי הסימנים היא הניחה שזה ממש לא היה המצב.
אלי התכופפה וניערה קלות את כתפו. "ריקו…" היא לחשה את שמו בשקט. "מה… מה אתה עושה מול הבית שלי בשעה כזאת?" היא ניערה אותו שוב כמה פעמים, וכשראתה שהוא לא מתעורר היא הפכה אותו על גבו והצמידה את ידה למצחו. הוא קדח.
היא התנשפה בפליאה. זה בכלל נס שהוא עוד נושם! "אני מכניסה אותך פנימה, חייב להוריד לך את החום. איך הגעת לכאן בכלל?!" היא החזיקה אותו חזק וגררה אותו פנימה אל תוך הביתן, משכיבה אותו בזהירות על הספה ומניחה כרית תחת ראשו.
היא מיהרה אל המטבח. הוא היה בינוני. מקרר לבן עמד בפינת החדר. השיש היה בצבע שחור מבריק וכיור ריבועי היה במרכזו. מעל היו כמה ארונות אך לא היו בהם הרבה כלים. "שאר הביתנים לא בנויים עם מטבח" אמר לה ריקו ביום הראשון, כשהוא הראה לה את הבית. "רק לך יש אחד כזה כי חשבנו שככה… שככה היה לך יותר נוח, שזה ייתן לך תחושת ביתיות." 'הו תודה לך ריקו!' היא חשבה בהקלה והוציאה קערה גדולה ומגבת. היא מילאה את הקערה במים קרים, טבלה את המגבת בפנים, ומיהרה אל ריקו. היא סחטה מעט את המגבת וקיפלה אותה, מניחה אותה על מצחו.
היא ליטפה את שערו הפרוע בעדינות והקשיבה לנשימותיו הרמות והמהירות. אפילו כשהוא סובל הוא נראה כל כך… כל כך פראי, מסתורי ומושך באותו זמן.
היא החליפה לו את המגבת הרטובה שוב ושוב עד שנשימותיו התייצבו. ממבט חטוף בשעון הקיר היא הבינה שלארוחת הבוקר היא כבר לא תספיק, לא אם זה אומר שתצטרך להשאיר אותו לבד בביתן ללא השגחה. בעוד היא פונה חזרה למטבח כדי להכין לשניהם קצת אוכל היא עברה במוחה על רשימת הדברים של היום.
ראש חודש. הפגישה עם הזקן.
היא נאנחה בייאוש. שאר האנשים וודאי הולכים להתעצבן נורא כשישימו לב שהיא לא נמצאת כדי לעזור בהכנות. 'אין ברירה, אני פשוט אצטרך לקרוא למישהו שיבוא לעזור לי לקחת אותו למרפאה.' חשבה.
"ריקו, אתה תהיה בסדר לבדך לכמה דקות? אני חושבת שבמרפאה יהיה לך יותר טוב. חכה כאן." אמרה. היא קמה ממקומה ופנתה ללכת כשידו תפסה את שלה מאחור. "אל תלכי," גמגם קולו. עיניו נפקחו ונעצמו באיטיות אך אחיזתו נשארה איתנה. "אל תלכי." חזר.
"אתה צריך טיפול בתנאים טובים יותר, וחוץ מזה צריך לבדוק את שאר הגוף שלך, שלא קיבלת חבורות או שברים, וגם ממה נגרם לך החום…" הוא משך אותה קרוב יותר. "את מטפלת בי הכי טוב. אני לא צריך אנשים אחרים." הוא הניח את ידה על מצחו, ואת השנייה על ליבו. "רואה? אני לא משקר," צחוק ארוך ומסומם בקע מגרונו ורק גרם לה לפקפק עוד יותר בדבריו. "אני חושבת שאתה הוזה מידי מהחום. פשוט אל תזוז, אני כבר אחזור." הוא עצם את עיניו ומלמל דבר מה שהיא לא הצליחה לשמוע.
אלי צחקה ופנתה חזרה אל חדרה כדי להתלבש. בכל פעם אחרת היא היתה משאירה אותו בביתה, אך היא לא יכולה להבריז ככה מעזרה. היא הזכירה לעצמה לנסות להשיג ממנו נוצה כדי שתוכל להחזיר לו נקמה על פעם שעברה.
כשסיימה לבסוף היא חלפה על פני הסלון ובדקה את מצבו שוב, וכשווידאה סופית שהוא ישן הפריחה נשיקה באוויר לעברו.
'הוא לא ראה את זה ממילא, נכון? ואם ישאל על זה, אני תמיד אוכל לומר שהוא הזה'. קבעה לבסוף ויצאה מהביתן.