ילדי העורבים האחרונים – חלק ט'

"הוא יהיה בסדר?… רק עשינו כמה בדיקות, הוא צריך להתעורר בקרוב…" ריקו החל להתנועע ופקח מעט את עיניו. מהנורה הלבנה שהיתה מעליו הוא הבין שהוא נמצא במרפאה. הדבר האחרון שהוא זוכר זה את אלי מחזיקה את ידו ואומרת לו שהיא תחזור בקרוב.
הוא התיישב לאט במיטתו ומצמץ בעיניו כמה פעמים. ראשו כאב בעוצמה מהשיחה במרגש והשרירים שלו הרגישו חלשים מידי בשביל לקום וללכת. הוא ניסה לקרוא למישהו אך הגרון שלא היה יבש וצרוד. הוא עצם את עיניו והתרכז. לא אמורה להיות לו בעיה להשתמש במדיטציה.
תחילה הוא הרגיש רק ריק, אוויר שחור. כעבור שנייה תמונה הופיעה לנגד עיניו. חדר המרפאה. ריח של עשבים כתושים עמד באוויר, והוא ניסה כמה שאפשר להימנע מלשאוף את הריח. אי אפשר לדעת מה מייצרים פה.
הוא שמע את דפיקות ליבם של האנשים שנמצאים המרפאה. ארבעה בסך הכל, שתי אחיות, רופא ואלי. הוא התמקד באלי. החותם שלה היה מוצף בריח לימונים עדין. 'הוא תמיד היה ככה? אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שלימונים היו החותם שלה…' הוא חשב, מבולבל מעט.
הוא שמע צעדים מתקרבים ואז הרגיש את נוכחותה של אלי בתוך החדר. עיניו עדיין היו עצומות.
"מה אתה עושה?" היא שאלה ישר כשהבחינה שהוא בתנוחת מדיטציה. "מדיטציה?" הוא ענה, אך זה יותר נשמע כשאלה מאשר תשובה. "אני מנסה להירגע לאזן את האנרגיות בגוף." למעשה זה היה שקר. הוא השתמש במדיטציה כדי לעורר את עצביו ובכך הוא הגביר את עוצמת שאר החושים שלו. זה עזר לו גם כשהוא היה צריך לגלות עם מישהו משקר לו.
"אני שמחה שאתה בסדר גמור, ואני מצטערת גם על המכה בראש, הרמנו אותך לכיוון המיטה אבל אתה סטית מעט לצד ובטעות גרמנו לכך שראשך נחבט בקיר." היא אמרה בהתנצלות. ליבה דפק מהר ואישר שהיא אכן מצטערת.
"הו טוב, זה מסביר את כאבי הראש הנוראיים…" הוא אמר. "אבל היי, לפחות נשאר לי ראש." הוא ניסה להצחיק אותה אך רגשות האשם שלה העכירו על השיפוט שלה. "זה בסדר, באמת. היא הנהנה בראשה לבסוף והתיישבה על כיסא ההמתנה שהיה ליד המיטה, רגועה. "אז… פספסת את הפגישה עם הזקן. היית מחוסר הכרה במשך דיי הרבה זמן ולא הצלחנו להעיר אותך, לכן פשוט השארנו אותך כאן." היא משכה בכתפיה בחוסר אונים. 'יש לי הרגשה שהוא לא היה שמח לראות אותי בכל מקרה…' הוא חשב לעצמו.
ריקו פקח את עיניו והביט בה. שערה היה רטוב והיא לבשה בגדים שונים מהבגדים שיצאה איתם מהבית בבוקר. "מצטער אם גרמתי לך ליותר מידי בלגן." הוא שתק לכמה דקות ואז המשיך. "את יודעת מתי אני יכול להשתחרר?" היא הביטה בשעון ואז שוב בו. "עכשיו. הרופא אמר שלא כדאי שתשתמש בכנפיים שלך היום, רק ליתר ביטחון, כדי שלא תתעלף באמצע התעופה. אני אחכה לך בכניסה בסדר?" היא אמרה ויצאה מהחדר. הוא התארגן ויצא, נותן לה להוביל את הדרך.
"אז איך היתה השיחה שלך עם הזקן? הוא אמר לך משהו, אני בטוח; כל הפנים שלך צועקות את זה."
"אני חושבת שאתה היחיד שעלה על זה." היא נעצרה. הם היו בכניסה לשדה. לקראת הערב הענפים מסתדרים בצורה מקורית לספסלי רחוב. השמיים החליפו את צבעם לסגול כהה חזק והגחליליות הקטנות בהקו היטב ברקע. הוא הושיט לה את ידו וגרר אותה אחריו אל אחד הספסלים. שולחן פטריה קטן הופיע מולם עם סלסלה. אלי הבליעה צחקוק. "אז זו ההפתעה החדשה החודש? ארוחות מסודרות השדה?" ריקו התמתח ופקק את אצבעותיו. הוא הביט בה בשעשוע בשעה שאמר, "טוב, לי זה לא מפריע. אני דווקא אשמח לחלוק איתך סנדוויץ', גברתי." הוא פתח את הסל והושיט לה ברוב רשמיות את אחד הסנדוויצ’ים. "זה מאוד אצילי מצידך," היא אמרה ולקחה אותו, כאילו הוא מעניק לה חרב.
בכל פעם אחרת הוא וודאי היה חוקר על מה היא דיברה עם הזקן, אך לא עכשיו, לא כשהם סוף סוף נהנים.
"אז אתה חושב שאני אעבור את הבחינות בהצלחה?" היא שאלה וקולה העיר אותו ממחשבותיו. "אממ? מבחנים?"
"מבחני סוף השנה. סאם אמרה לי שלמרות גילי אני עדיין צריכה להיבחן, וזה קצת מלחיץ אותי. אני לא כל כך טובה בבחינות." היא נגסה בכריך ועיניה שוטטו לאט ובחוסר עניין על קו האופק של השדה.
או שהיא באמת מודאגת או שראשה מלא במחשבות על משהו אחר. הוא הניח יד אחת על ברכה כדי להסב את תשומת ליבה לעברו. שערה גלש על כתפיה והסתיר חצי מפניה. "אני בטוח שאת תהיי בסדר, יש לך מורה מעולה."
"כן אה, והוא גם אוהב לשבח את עצמו…" הם התחילו לצחוק ולשנייה אחת הוא הרגיש כאילו הכל כמו פעם, כשהוא עוד היה צוחק בקלילות כזו עם הוריו.