ילדי העורבים האחרונים -חלק ב'
הבוקר היה אביבי, רוחות חמימות נישבו בחוץ והעלים התעופפו איתן, ואלי לא חשבה שהיום הזה ייהרס, אף פעם.
היא לא האמינה שהיום הגדול הגיע, היום שהיא חיכתה לו כל חייה.
"אתה מרגיש את זה ריקו? את האנרגיה, היא ממש מציפה את כל האוויר מסביב." היא חייכה לעבר הנער-עורב שעמד לצידה. הוא שילב את ידיו וחייך כממתיק סוד. "אולי. בכל מקרה אני כבר יודע מה עומד לקרות, אני רואה את היום הזה כבר שנים." אמר והתחיל ללכת מתחת לעצים הכתומים והגבוהים. זה אכן יום נעים, הוא חשב לעצמו והביט בחצי עין מהצד על אלי. היא הלכה אחריו בשתיקה, אולי לא יודעת מה להגיד ואולי רק מחכה לזמן הנכון.
"אז מה באמת יקרה היום?" היא שאלה לבסוף וסקרנות בעיניה. ריקו חייך. "את באמת רוצה לדעת?" היא הנהנה במהירות. "אז תצטרכי להמשיך לעקוב אחריי." היא נשפה בעצבנות אך המשיכה ללכת. בחצי הדרך למקום המסתורי ריקו קשר את עיניה והחזיק בידה. "אל תדאגי, אני לא אתן לך ליפול." היא הרגישה שהיא עולה על שברים של חפצים כלשהם ומתכופפת מתחת לענפים. הם הגיעו לבסוף והוא הסיר את הבד מעיניה. "טא-דא."
מולה נגלה העמק הכי יפהפייה שהיא ראתה מימייה. מפל ארוך וגדול השתרע על חצי מההר ליד, יוצר אגם ענקי ומרהיב מתחתיו. קשת צבעונית הבליחה דרך השתקפות המים.
היא הבחינה מכמה חיות שונות שותות מהמים למטה. השמיים היו בצבע כחול עמוק ומלאי עננים לבנים בחלקם האחד, וורודים וסגולים בחלקם האחר.
"ואוו, ריקו! זה המקום הכי מדהים שראיתי בחיי! איך מצאת את המקום הזה?" היא שאלה והסתובבה לאחור, אך ריקו לא היה שם. היא הביטה סביבה בבלבול, תוהה לאן הוא יכול להעלם וקראה בשמו כמה לפעמים. לבסוף היא שמה לב שהוא מתחתית המפל. איך הוא הגיע לשם?
"היי, אלי! מה את עוד עושה שם? קדימה, בואי למטה, החיות לא יפגעו בך אני מבטיח." הוא קרא לעברה. היא שלחה לעברו עוד מבט מבולבל וצעקה חזרה. "אבל איך אני אגיע לשם בדיוק? אין פה מדרגות שאוכל לרדת בהם." היא בחנה אותו עד כמה שהצליחה וראתה שהוא מחזיק נוצה שחורה בידו. "תסמכי על עצמך, את יכולה."
אלי לא הבינה למה הוא מתכוון. היא הסתובבה במקומה שוב וחיפשה אחר דרך אחרת לרדת, אך השביל שהגיעה בעזרתו נעלם. אוקי, היא חשבה לעצמה, מעט מפוחדת. אין ברירה, אני מניחה שאני פשוט אצטרך להעמיד פנים שאני ציפור ולקפוץ מין ההר הזה. היא שלחה מבט אחרון במים, ואז פרסה את ידיה לצדדים ונתנה לגופה ליפול. תחילה התחושה היתה מפחידה היא והרגישה שגופה מתקרב במהירות מסוכנת אך המים, אך בדיוק כשהמחשבה הזאת חלפה במוחה היא הרגישה מין ניצוץ קטן מהבהב בליבה, ואז פרץ האנרגיה שהרגישה מקודם פרץ מתוכה.
הנפילה שלה התחילה להאט ומשקל גופה התחיל להתאזן כנגד הרוח. כנפיים שחורות קטנות התחילו לצמוח מתוך גבה ורפרפו בטפיחות קטנות באוויר. "כל הכבוד, את מעולה!" נשמע קולו של ריקו מין הקרקע. אלי פקחה את עיניה מעט ושמה לב שהיא מרחפת עכשיו מטרים ספורים מעל המים, אך לא נופל לתוכם. היא התרכזה בבהילות בריקו וכעבור כמה דקות נחתה לצידו, מוגנת.
"זה… זה היה… אני עפתי…" היא התנשפה והתיישבה על הדשא הרך והירוק. "רצית לדעת מה קורה היום נכון? אז אני גאה להגיד לך שהיום את רשמית אחת מצוות העורבים האחרונים." פניו של ריקו קרנו מאושר והוא התהלך בריקודים קטנים, כמעט לא שם לב לעובדה שכנפיו השחורות מבצבצות החוצה. "המקום הזה נוצר בעזרת הכוח שלך, אלי. לא הרבה אנשים מסוגלים לכך, למעשה, כמעט ואין אנשים שיכולים לברוא עולם חדש, אך את תמיד היית אחת מהם, ולכן אני הייתי תמיד לצידך ושמרתי עלייך, כדי להביא אותך להיום הזה בידיעה שזה היום החשוב ביותר." הוא עצר והתקרב אליה. "את בסדר? את לא מפחדת פתאום או משהו נכון?" היא זיהתה את הדאגה בקולו. למעשה, היא בכלל לא היתה מפוחדת, להפך, היא היתה כל כך שמחה שלא היה לה אכפת מכלום. נכון, כל מה שריקו אמר לה היה מוזר מעט, אך כל חייה –מאז שפגשה את ריקו- היא ידעה על קיומו של קסם וגם ריקו מעולם לא הכחיש אותו, הוא תמיד לימד אותה על מה שרצתה לדעת.
היא חייכה לעברו. "בכלל לא, אני שמחה להיות חלק מהעורבים, אך אני חוששת שתצטרך לבזבז זמן בללמד אותי איך לעוף, כי אני חוששת שאני עלולה לנחות באמצע התעופה…" שניהם התחילו לצחוק והוא תפס בידה המושטת, מקים אותה ומוביל אותה אל חלקת יער שבה הוא יוכל להמשיך באימוניהם.
תגובות (2)
הוווווווווווווו היא עפה *~*
בדיוק אתמול ראיתי תסרט מליפיסנט והיה שם איזה איש שיכול להפוך לעורב מגניב כזה ^^
בכל מקרה!הסיפור ממש מגניב ושוב אני מכור לסיפור הזה כמו לכל סיפור שלך :) מחכה להמשך ^^ שבת שלום ^^
אוקיי זה כול כך אדיר^^
הכתיבה והעלילה ובכללי- שוב, ואוו ::)
בוקר טוב, תמשיכי לכתוב, תעשי חלק ג'. ~תודה מראש~
אליה\ן