ילדי העורבים האחרונים -חלק א'

ריקו מצמץ בעיניו. הוא עמד ליד אימו, מחזיק בידה לפני מותה. הוא זכר שהוא ראה תמונה של ילדה עומדת על צוק גבוה, שערה עף ברוח והיא מנסה לשווא להרחיק אותו מפניה.
"מי זו אמא?" הוא שאל, אך אימו כבר החלה לעצום את עיניה וקולה היבש והצרוד בקושי נשמע. "זו נערה שיום אחד אתה תצטרך להגן עליה. אנחנו עומדים להיעלם מהעולם לכמה דורות, להיכנס למסתור." היא השתעלה לפתע, חזק כל כך עד שהוא חשב שהיא תמות עכשיו. "אתה חייב לחיות עד אז. אתה חייב להגן עליה." הוא רצה להמשיך ולשאול אותה עוד שאלות על הילדה, ואיך היא מכירה אותה, אבל הוא לא יוכל לשאול אותם לעולם, כי אימו כבר עצמה את עיניה, והפעם לתמיד.
*
הנוצה השחורה נחתה על האדמה הרכה. היא כאן, חשב. הגיע הזמן לגלות למה אמא ביקשה לשמור עליה.
היא יצאה בנינוחות מהבית וסגרה אחריה את הדלת. משהו מוזר, הוא חשב, אבל לא הצליח להבין מה. בני האנוש תמיד הלחיצו אותו במידת מה כך הוא מעולם לא התקרב אליהם יותר מידי. הוא קפץ בשקט אל האדמה, פוסע לעברה. אחרי כמה שניות של שקט היא נעצרה פתאום, וכך גם הוא.
"יש מישהו מאחורי, נכון?" היא שאלה בזהירות רבה. איך היא יודעת? הוא השמיע המהום קל והיא הסתובבה אחורה, פוגשת את מבטו. "מי אתה?" שאלה. "מי את?" הוא השיב בשאלה. היא הטתה את ראשה הצידה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. לאחר כמה שניות נוספות של שקט היא דיברה. "אם אני אשאל שאלה ואתה תענה על השאלה בשאלה לא נגיע לשום מקום." היא כמעט והצליחה לבלבל אותו. הוא התקרב צעד לעברה אך היא הלכה אחורנית. "אני אשאל כמה שאלות בתורי ואת בתורך, אך התשובה חייבת להיות קצרה." היא הנהנה לאות הסכמה. "מה שמך?"
"ריקו."
"שמך?"
"אלי." היא אמרה בלי להסס. "למה אתה מדבר איתי?" הוא עצר לחשוב. "הבטחה. את מפחדת?"
"לא." היא באמת לא פחדה. "אני צריכה לפחד?"
"אולי." היא עדיין לא מצמצה או הסגירה את רגשותיה. "אם אבקש ממך לבוא אחריי למקום שבו נוכל לדבר, תבואי?"
"אולי." היא התחילה להסתובב סביבו בחשדנות ונעצרה מאחוריו. הוא לא הסתובב. "אתה אנושי?"
"לא." תשובתו שיתקה אותה. עכשיו הוא שם לב שהיא מהססת קצת. "ועכשיו, את מפחדת?"
"לא."
הוא הסתובב ותפס בידה בלי לשאול. היא הביטה בו כשעיניו השחירו לגמרי וצמרמורת עברה בגבה.
"למה שלא תבואי איתי, אלי. אני מבטיח לספר לך הכל."