ילדי המכשפה – פרק 6

*נקודת מבט לילי*
אני יודעת שאנחנו לא יכולים ליצור קשר עם המשפחות שלנו, אבל אחרי מה ששמענו ברדיו אנחנו לא יכולים להישאר אדישים.
"את בטוחה? לכתוב להם מכתב?" שאל ליאם. הנהנתי. הוצאתי דף ועט. חילקתי את הדף לשניים והבאתי לו חצי.
"אני אכתוב ואז אתה. אלא אם כן יש לך עט" אמרתי. הוא הניד בראשו לשלילה. לקחתי את העט והתחלתי לכתוב:
'לאמא ואבא היקרים,
אני מצטערת על שברחתי ככה בלי להודיע. אני מצטערת על כל הסבל שנגרם לכם ולתאומות.
אבל זה לטובת כולנו.
יש משהו שמלווה אותי מהרגע שנולדתי. מלווה אותי ואת ליאם. אבל לא יכולנו לספר. עד עכשיו.
אמא, זוכרת שהרגת את סלנקון? מה שלא ידעת באותה תקופה זה שהיה לו בן. ג'רמי. הג'רמי הזה ראה אותך הורגת סלנקון, אבא שלו מול עינייו. הוא התחרפן ונשבע לנקום.
אז הוא הטיל עלי ועל ליאם קללה.
רצינו להרחיק אתכם מהקללה כדי שלא תפגע בכם. אז בבקשה תכבדו את ההחלטה שלנו.
אל תנסו למצוא אותי.
אוהבת אתכם. ד"ש לתאומות.
לילי'
העברתי את העט לליאם וקיפלתי את המכתב. אני לא יכולה להסביר להורים שלי מה הקללה עושה. הם לא יכולים לדעת שמהרגע שהקללה תתחיל אני וליאם נהפוך למכונות הרג, אנחנו נהרוג את כל בני המשפחה והחברים שלנו אחד אחרי השני ולבסוף נמות בייסורים.
הם לא צריכים לדעת את זה.

*נקודת מבט ליאם*
כששנינו סיימנו לכתוב את המכתבים עשיתי כישוף ששלח אותם למשפחות שלנו. אחרי זה הלכנו לישון. ציפיתי לחלום הרגיל שלי אבל הפעם ג'רמי תיכנן לי משהו שונה…..

ראיתי את אמא שלי יושבת ליד השולחן בסלון. לפתע הופיע המכתב ששלחתי לה. היא פתחה אותו והתחילה לקרוא. כשהיא סיימה היא התחילה לבכות. היא קראה מהר לאבא שלי והראתה לו את זה. הוא קרא וחיבק אותה. ליאה הקטנה נכנסה לסלון והתיישבה על אמא שלי. אחריה באו גם רונה וג'ק. חמישתם ישבו בסלון במבטים עצובים.
ואז התמונה השתנתה.
ראיתי את הגופות של ג'ק ורונה על הרצפה, מלאות בדם. ליאה שכבה לידם וגססה. ההורים שלי הסתכלו עליהם באימה ואמא שלי צרחה. אני עמדתי מולם עם סכין מוכתמת בדם של האחים שלי והתקרבתי. הנפתי את הסכין-
התעוררתי בבהלה. התנשפתי והזעתי כאילו גמרתי ריצת מרתון. לילי ישנה לידי וכל שניה זזה באי נוחות. תיארתי לעצמי שהיא חולמת דבר דומה.
ג'רמי מעביר לנו מסר ברור – לא משנה כמה רחוק נברח. בסוף הקללה תקרה בדיוק כמו שהוא תיכנן.