ילדי המכשפה – פרק 5

*נקודת מבט לילי*
קמתי בבהלה. החלום חזר אבל משהו השתנה, כאילו ג'רמי יודע שברחנו. חיפשתי את ליאם אבל לא ראיתי אותו. התחלתי להילחץ.
"ליאם?" צעקתי. אחרי כמה שניות ראיתי אותו מגיע מכייון כמה עצים.
"הבהלת אותי. לא הבנתי איפה אתה" אמרתי. הוא חייך ותקרב אלי.
"בדקתי אם יש דברים אכילים בסביבה" אמר והושיט לי חופן אוכמניות.
"איפה מצאת את זה?" שאלתי אבל הוא רק צחק. אכלנו ארוחת בוקר דיי גדולה וכשסיימנו נשכבנו על השקש"ים.
"תגיד, מה עושים עכשיו?" שאלתי. הוא הסתכל עלי במבט רציני.
"חשבתי שאולי כדאי להתאמן קצת בכשפים. יצרתי העתק של הספר של אמא שלי" הוא שלף מהתיק שלו ספר די עתיק ופתח אותו בעמוד אקראי.
"בסדר" אמרתי. ככה בילינו את השבועות האחרונים. כל בוקר קמים, אוכלים, מתאמנים בכשפים, אוכלים, הולכים לישון. לא שמענו כלום מהמשפחות שלנו ואנחנו גם לא מעוניינים לשמוע. זה רק יכאיב לנו יותר.

-שלושה חודשים לפני שהקללה מתחילה-
החלומות שלנו ניהיים הרבה יותר מוחשיים. ג'רמי ממש מראה לנו מה יקרה כשהקללה תתחיל וזה לא הדבר הכי כיפי בעולם. היום הוא גם איים שיחזיר אותנו לשפחות שלנו. דבר שלא יכול לקרות. זו הסיבה שברחנו, כדי שלא יהיו לידינו כשהקללה תתחיל. טוב. לא ידענו שג'רמי עד כדי כך רב עוצמה.

*נקודת מבט ליאם*
לפי המבט של לילי כשקמה בבוקר הבנתי שגם החלומות שלה השתנו. עכשיו זה לא סתם תזכורת של הקללה. וזה מפחיד.
"גם החלומות שלך השתנו" אמרתי. היא הנהנה.
"אנחנו חייבים להיזהר. אסור לנו להישאר באותו מקום הרבה זמן" אמרה לילי. הנהנתי והתחלתי לארוז את החפצים המועטים שהבאנו איתנו. אחרי כמה דקות הכל היה ארוז ואחרי בדיקה מקיפה העברתי אותנו למקום אחר. עוד יער. התחלנו להתמקם.
"אני מצטער שזה מה שיצא בסוף" אמרתי. כשתיכננו לברוח לא חשבנו על להחליף כל כמה זמן מקום.
"זה בסדר. לברוח זה אף פעם לא פשוט" היא אמרה בחיוך מריר. הוצאתי רדיו שלקחתי איתי ומשום מה אף פעם לא הפעלנו אותו. הדלקתי אותו וכיוונתי לתחנה הארצית. מהדורת החדשות בדיוק התחילה. וזאת הייתה הכותרת הראשית :
"נמשכים החיפושים אחרי שני הילדים הנעדרים. לילי מונטגומרי וליאם הייסטינג בני 11 ו-12 נעלמו לפני כחודש. למשטרה אין קצה חוט…" כיביתי את את הרדיו והסתכלתי על לילי. היא נראתה נורא.
"אתה יודע מה זה אומר?" שאלה אותי. הנדתי בראשי. זאת הפעם הראשונה שאני לא יודע מה עובר לה בראש.
"אנחנו צריכים לכתוב מכתב להורים שלנו ולהסביר להם על הקללה" אמרה לילי.