ילדי המכשפה (מכשפה מתלמדת 2) – פרק 4

*נקודת מבט ליאם*
שקלתי את זה ברצינות. הסיכוי היחיד שלנו להציל את המשפחות שלנו הוא לברוח. ואנחנו לא יכולים לקחת סיכון.
"בואי נברח" אמרתי. לילי חייכה חיוך עצוב.
"היום בשעה שתים עשרה, מול הבית שלי" היא אמרה, הסירה את הכישוף והלכה.

*נקודת מבט לילי*
קשה לומר שהייתי מאושרת מזה שליאם סוףסוף הסכים עם הרעיון שלי. אחרי הכל, אני לא ממש רוצה לברוח מהבית ובטח שלא עכשיו. אבל אין לנו ברירה.

-בשעה 12 בלילה-
עמתי ברחוב. חוץ משני תרמילים לא הבאתי כלום. סיכמתי עם ליאם שנביא קצת בגדים, אוכל ושתייה. אני דיי בטוחה שהעובדה שאנחנו מכשפים תעזור לנו במקום שאנחנו הולכים אליו. הסתכלתי לכיוון הבית של ליאם וראיתי אותו יוצא ובא אלי, התקדמתי אליו ונתתי לו חיבוק.
"בוא נעשה את זה" אמרתי. הוא הנהן והתחלנו ללכת. אחרי כעשרים דקות הגענו למקום די שומם. אמורים לבנות כאן ביניין אבל עדיין לא התחילו.
"בטוחה?" שאל אותי ליאם, שוב.
"כן, וגם אם לא הייתי בטוחה זה הפתרון הכי טוב בשבילנו" אמרתי. הוא נשם עמוק.
"בסדר" הוא אמר. הוא צייר עיגול על האדמה מסביבנו ונתן לי יד. הוא עצם עיניים והתחיל לעשות את הכישוף שייקח אותנו מכאן. אחרי חמש שניות הכל התחיל להסתובב, הארגשתי כאילו נכנסנו לאמצע טורנדו. אחרי כמה זמן הכל הפסיק להסתובב והבחילה נחלשה בהדרגה. הסתכלתי מסביב, היינו בתוך יער לא מוכר. הסתכלתי על ליאם.
"זה עבד, אין דרך חזרה" הוא אמר. הנהנתי והסתכלתי הצידה כדי שלא יראה את הדמעה שהתעקשה לצאת החוצה. אין דרך חזרה, בדיוק כמו שהוא אמר. אני לא יכולה להתחרט, אני לא יכולה לחזור הביתה. אני יכולה רק להישאר כאן, עד שהקללה תחלוף, או במילים אחרות – עד שאמות. התרחקתי קצת מליאם והתחלתי להכין מחסה ללילה.הסתכלתי אחורה וראיתי את ליאם עומד ומסתכל על השמיים. גם לו זה קשה, הוא פשוט מנסה לא להראות את זה. ניגבתי את הדמעות והתרוממתי. הלכתי אל ליאם.
"אני מצטערת. אבל זה דבר שהיינו חייבים לעשות" אמרתי לו. הוא הסתכל עלי וחייך.
"זהבסדר, בואי נכין מחסה ללילה" הלכנו אל התרמילים והוצאנו את הציוד שהבאנו. ליאם התחיל לבנות את האוהל בעזרת כשפים בזמן שאני הכנתי לנו משהו לאכול. אני חייבת להודות שהיער היה מקום יפה. ואם אני אומרת את זה בלילה אז מן הסתם זה ככה גם בבוקר. ליאם סיים לבנות את האוהל והתיישבנו לאכול. לא ממש דיברנו, כל אחד היה שוקוע במחשבות. חשבתי על ההורים שלי, אנה ודניאל, והתאומות, ארי ושני, רק בנות 7. טוב שברחתי. הן לא צריכות לסבול את זה כשהקללה תתחיל. היא תפגע גם בהן. תאירתי לעצמי שליאם חושב על ההורים שלו, לורן ואדי, או על האחים שלו, יש לו יותר אחים ממני. יש את רונה, בת 8, ג'ק בן ה-7 וליה בת ה3. כשסיימנו לאכול פרשנו את השקש"ים (הערת הכותבת – איזה משצים!!! גאווה!) ונשכבנו לישון.
"לילה טוב ליאם" לחשתי.
"לילה טוב לילי" הוא אמר וחייך. נשכבתי על הגב והסתכלתי על השמיים. היה ירח מלא. טוב, לפחות אני אראה משהו יפה כשאמות.