ילדי המכשפה (מכשפה מתלמדת 2) – פרק 1

שנת 2028

*נקודת מבט לילי*
פקחתי עיניים. שוב אותו חלום. השעה שבע בבוקר. התיישבתי והתמתחתי. השיער הבלונדיני שלי נראה כמו ערימת חציר אז נכנסתי למקלחת. כשיצאתי הסתכלתי במראה וראיתי ילדה בת 11 בלונדינית חיוורת עם עיניים ירוקות (אמא שלי, אנה, ממש אוהבת את זה. היא אומרת שאני הבלונדינית היחידה בעולם שאין לה עיניים כחולות). צבטתי קצת את הלחיים כדי שייראו ורודות ויסתירו את החיוורון שלי. כל יום זה ככה, אני קמה חיוורת בגלל החלום ההוא. אני חולמת אותו כל לילה מאז שאני זוכרת את עצמי.
"לילי? את יוצאת? ליאם פה" קפצתי כששמעתי את אמא קוראת לי מהמסדרון.
"תגידי לו שיחכה! אני צריכה להתלבש!" צעקתי חזרה ורצתי לחדר. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מאוהבת בליאם (טוב, אני מודה שאני קצת מחבבת אותו) מהרגע שנולדתי אנחנו ביחד – לא במובן של זוג, במובן של החברים-הכי-טובים. אמא שלי ולורן, אמא של ליאם החברות הכי טובות, יש להן "חבורה" ביחד עם עוד שתי נשים, גרייס ואוליביה, אבל הילדים שלהם קטנים ממני ומליאם בארבע שנים אז אנחנו פחות מסתובבים ביחד, במקום זה הם מסתובבים עם אחיותי הקטנות, ארי ושני, הן תאומות זהות. זרקתי על עצמי חולצה וג'ינס ויצאתי החוצה. ליאם ישב ליד השולחן במטבח וחיכה לי.
"היי" אמרתי כשנכנסתי למטבח ולקחתי את הסנדוויץ' שאמא שמה בשבילי על השולחן.
"היי" אמר ליאם וקם מהכיסא. אמא שלי באה מהסלון ונתנה לי חיבוק.
"בוקר טוב מתוקה. תזדרזי כדי שלא תאחרי לבית-ספר" אמרה והלכה להעיר את ארי ושני.
"בוא נזוז, לפני שהאוטובוס יברח" אמרתי בעודי לוקחת את התיק ומתחילה ללכ לכיוון היציאה. ליאם חייך את החיוך החמוד שלו ובא בעיקבותי. ליאם בן 12 ויש לו שיער שחור עם קצת קצוות שיער שמגיעות לעיניים הכחולות המדהימות שלו. היום היה לנו מזל, האוטובוס בא שתי דקות אחרי שהגענו לתחנה. תפסנו את המקום הרגיל שלנו בסוף ודיברנו בזמן שהאוטובוס עצר בעוד כמה תחנות.
"אני חושבת שאני כבר לא צריכה לשאול, אבל שוב חלמת את החלום הזה?" שאלתי אותו. הוא הסיט כמה קצות שיער מהעיניים והינהן.
"גם את?" שאל. הנהנתי. זה אחד הדברים המשותפים לי ולליאם, חוץ מהעובדה ששנינו ירשנו את השיער של אבא והעיניים של אמא, לשנינו יש את החלומות האלה. מצד אחד, אלה לא סיוטים אבל גם לא חלומות נעימים ומתוקים. הם יותר בכיוון של תזכורת, תזכורת לקללה שהוטלה עלי ועל ליאם.

*נקודת מבט ליאם*
נאנחתי. זה אף פעם לא מפסיק. כל לילה אותו דבר. לא סיפרנו להורים שלנו על הקללה, יש להם מספיק דאגות הם לא צריכים לדעת גם את זה, אבל בקרוב הם ידעו, בדרך זו או אחרת. האוטובוס עצר בתחנה של הבית ספר. כשירדנו ראיתי את דין מחכה לי בשער, דין הוא החבר הכי טוב שלי. יש לו עור כהה, שיער חום ועיניים שחורות כך שאי אפשר לראות לו את האישונים.
"מה קורה גבר?" הוא שאל כשהתקרבתי. גילגלתי עיניים. אני ודין אולי בני שתים-עשרה אבל הוא מדבר כמו ערס בן 17.
"שום דבר מיוחד" אמרתי והסתכלתי הצידה.
ואז ראיתי אותו.
"לילי…" אמרתי היא הסתובבה אלי.
"מה?" היא שאלה. הצבעתי לכיוון שהסתכלתי עליו. היא עקבה אחרי האצבע שלי וכשראתה אותו הפה שלה נפער.
"זה…זה…"