ילדי הירח פרק-3: נעים להכיר, או שלא ממש ~שיכתוב~

אנחנו היחידים בשולחן ואני מנסה שלא להרגיש מובכת מהמבט החודר של אוז, אני מרגישה כאילו הוא חושש שאני אקום ואברח לו. תחושה מוזרה בהנחה שאצליח בכלל לקום מהשולחן לפני שהוא יזנק עליי, אני בולעת רוק בשקט ומפנה את ראשי לראשונים שהתקרבו אלינו.
"לוק, אלי!" הוא צועק ומנופף להם מעברו השני של השולחן, הם עדיין במסדרון אבל אני חשה את מבטם הנוקב בוחן אותי. למרות שאני לא מכירה אותם אני מרגישה קרבה אליהם, כאילו אני נמשכת אל הנשמה שלהם, לעצם היותם כאן.
""בואו תכירו את לונה, היא חברה חדשה בלהקה שלנו!" אוז ממשיך ואני רואה את אלי נועצת מבט בלוק ממלמלת לו משהו ואז מושכת אותו לשולחן ומתייצבת מולינו איתו.
"היי, אני לונה." אני אומרת ושולחת את ידי ללחיצה, אלי מביטה על ידי ואז עליי בעוד שלוק ממשיך להביט בי בחשדנות.
"כן אני יודעת, אני הבאתי אותך לכאן כשמצאתי אותך ביער. אחרי שדאריוס תקף אותך." היא אומרת ולוקחת את ידי בנחישות, אחרי כמה מבטים קטלניים גם לוק לוחץ את ידי.
"לוק, נעים להכיר." הוא אומר, פניו לא משקפות את המסר. אני לא יודעת למה הוא כל כך חושד בי, אבל אוז מושך את תשומת ליבי עם טפיחה קלה על הכתף.
"טוב, את איימי ומייק את כבר מכירה נראה לי. אז מי שנשארה זאת….. פייז'!" הוא פונה לעבר המסדרון שוב והנערה שנכנסה לחדרי לפני העילפון עומדת שם ומתעסקת עם משהו בידיה, כנראה מכשיר טלפון.
"בואי שנייה תכירי את ה'טרף' שלנו." הוא אומר ומסמן מרכאות עם אצבעותיו באוויר, פייז' מתבוננת בי ומתחילה להתקרב. צעדיה נחושים ופניה מקרינות ידידותיות, משהו שלא חשבתי שאראה בזמן הקרוב מצד כל אדם אחר חוץ מאוז. היא מתקרבת ולוחצת את ידי, ידה חמימה למגע ורכה להפליא.
"ברוכים הבאים למכון, אני בטוחה שתהאבי להיות כאן. למרות שאנחנו עוזבים בקרוב." היא אומרת ומתיישבת למול אוז, היא מחייכת אלינו ומביטה שוב במכשיר הפלאפון שבידה. אנחנו יושבים בשקט יחסי עד שאני שומעת צעדים מחוץ לחדר האוכל,, מהמסדרון שכולם עוברים בו.
"אנשים, תאכלו מהר ותארזו את הדברים שלכם. אנחנו עוזבים בצהריים, דאריוס מצא אותנו." קולה של איימי ניסע באוויר חד ופיקודי, כולם מתחילים לאכול ושנייה לאחר מכן היא מתיישבת בראש השולחן בצד הרחוק ממני. בערך כדקה אחריה נכנס מייק ומתיישב בראש השולחן השני ומתחיל לאכול.
"אין לי כלום כאן…" אני ממלמלת לעצמי בשקט אך כל העניים ננעצות בי, אני מרגישה נבוכה ומטופשת שבכלל אמרתי משהו שכזה.
"את נראית במידה שלי, אני אביא לך חלק מהבגדים שיש לי." היא אומרת ומעמיסה על צלחתה עוד פנקייקים ופירות למיניהם.
"תודה אני אומרת ומרכינה את ראשי, מתרכזת במיץ התפוזים שמזגתי לעצמי לפני כמה רגעים. אני לא יודעת מה הולך כאן, אני לא יודעת למה אני ממשיכה להאמין למה שהם אומרים לי. ועכשיו אני עוד אמורה לקבל בגדים ולעבור איתם למקום אחר?! זה מטורף! המחשבה על להעמיד פנים שאני הולכת לשירותים ולברוח חזרה לעיירה עולה כמה פעמים לראשי אך עם כל מבט של לוק אני מחזירה את מחשבותיי לאוכל המדהים שהם הגישו כאן.
"מי הכין את כל זה? האוכל פשוט שמיימי!" אני לוחשת לאוסקר כשכולם עסוקים בלהעמיס עוד אוכל לצלחת שלהם.
"איימי, היו לה חיים אנושיים לפני אביה. הוא נשך אותה ואת ארוסה, הוא לא שרד. בגלל זה היא כל כך קשה." הוא לוחש בחזרה, אני מעבירה את מבטי לאיימי שיושבת ואוכלת בנימוס בעוד שכולם לא טורחים להשתמש במפית.
"איימי האוכל נהדר." אני אומרת לבסוף, איימי מרימה אליי את מבטה.
"תודה רבה." היא אומרת וחוזרת להביט על צלחתה, אני מרגישה רע בשבילה. אך באותה העת אני גם חושבת על איך שהיא התנהגה אליי בימים האחרונים, אולי יש בה צד שצריך להכיר יותר טוב כדי להבין אותה.
לאחר שכולם סיימו לאכול אני מוצאת את עצמי נגררת אחרי פייז' לאורך המסדרון לפני שאני מספיקה בכלל לקום מכיסאי, היא נכנסת לחדר קטן דומה לחדר בו קשרו אותי אך עם הרגשה שונה. בטני מתכווצת מהזיכרון של החלום המוזר ומשפשפת את פרקי ידי בהיסח הדעת. קירות חדרה של פייז' צבועים בירוק בהיר מרגיע וליד החלון שהשקיף על היער וצוייר במכחול עץ אלון שצמרתו המשיכה לתקרה שעליה צוירו עליו של העץ במיומנות רבה, המיטה שלה הייתה מוצאת בסדינים לבנים ועליו היו כריות רבות, מעל למיטה היה מצוייר צבי המביט קדימה. כאילו הוא מביט החוצה מהחלון לכיוון היער, מתגעגע לרוץ בין העצים.
"יש לי עוד מזוודה מתחת למיטה," אמרה ואני מפנה את מבטי אליה, היא עומדת ליד ליד הארון שלה ומורידה ממנו מזוודה גדולה "תוציאי אותה ואני אביא לך כמה בגדים." המשיכה ועשיתי כדבריה, הוצאתי את המזוודה הבינונית ופתחתי אותה לרגלי הארון, פייז' החלה להוציא את המוני הבגדים לקפל אותם ולהכניס אותם בקפידה לתוך המזוודות. אחרי כמה דקות של שקט בלתי נסבל שבו עמדתי וניסיתי שלא לחשוב על לברוח מכאן בשיא המהירות.
"אז… פרטים!" אמרה פתאום "אני רוצה לדעת איך את מרגישה עם כל השינוי הזה. עם כל המידע החדש הזה משהו חייב לקרות בתוך הראש היפה הזה שלך!" המשיכה וניסיתי שלא להסמיק מהמחמאה שלה, חפרתי במעמקי מוחי אחרי תשובה.
"היה לי קשה לקבל את זה, עדיין קשה לי." אני אומרת ומביטה בה ממשיכה להעביר בגדים מהארון למזוודות "אבל אני אניח שאני אתרגל. ואת?" שאלתי והיא הרימה את ראשה אליי "כמה זמן את כאן?" היא מחייכת אליי, אני לוקחת מידה שמלה כחולה קצרה וצמודה ומקפלת אותה לתוך אחת המזוודות. כבר התחלתי לשנוא את עצמי על כך שאיני עושה כלום כדי לעזור לה.
"בעיקרון אני זאבה מלידה, אימי הייתה ילדת ירח ולמדתי לשלוט בשינויים שלי כבר בגיל חמש. אבל בלהקה לא כל כך הרבה זמן, רק כמה שנים." היא אומרת ומניחה זוג ג'ינסים במזוודה שהנחתי בה את השמלה.
"תגידי, את ואוסקר ביחד?" השאלה יצאה מפי מבלי שבכלל רציתי, רציתי לסתור לעצמי ולקבור את עצמי מתחת לאדמה כל כך עמוק שאפילו כורי זהב לא ימצאו אותי. פייז' החלה לצחוק בהיסטריות עד שהייתה צריכה לתפוס את בטנה ולמחות דמעות מעיניה הירוקות, היא הישרה את מבטה אליי והטתה את ראשה אליי בפקפוק.
"היית רצינית?" שאלה ואני משכתי בכתפיי באגביות "לא!" צעקה "אלוהים לא! הוא כמו אח בשבילי." היא אומרת וממשיכה לקפל את הבגדים בידיה, אני לא יודעת למה תשובתה שחררה משהו עמוק בחזה שלי, כאילו נפלה אבן מליבי. "אבל עם את רוצה אני יכולה להכניס עלייך איזו מילה טובה." היא אומרת בהתגרות ותוקעת את מרפקה בצלעות שלי, לא יכולתי לעצור את הסומק שעלה על לחיי. "או מיי גאד! את כל כך רוצה אותו." היא אומרת וידיה נשמטות לצידה, בתגובה אני רק תוחבת את שיערתי מאחורי אוזני, היא מחייכת חיוך זדוני וזורקת את עצמה עליי דוחפת אותי לישיבה על המיטה שלה. "אני חייבת לדעת!" היא אומרת ודוחקת בי לספר לה הכול.
"אין הרבה מה לומר, הוא נראה חמוד ורציתי לדעת אם הוא פנוי." אני אומרת, פייז' מחבקת אותי בחוזקה וצוחקת.
"אם את באמת רוצה לדבר על אהבות , ראיתי את איימי ומייק במסדרון מקודם." היא לוחשת "תאמיני לי, אפשר לחתוך את המתח המיני שם בסכין." היא ממשיכה ושנינו מצחקקות כמו ילדות בתיכון, בכל זאת, אנחנו בגיל הזה. אנחנו ממשיכות לארוז את המזוודות והיא מושיטה לי את אחת מהן, אנחנו יוצאות למסדרון ומשהו בי מצטער על כך שאיני יכולה לעבור בביתי ולקחת כמה דברים, המצלמה שלי, מחברת הציור שלי ואולי אלבום תמונות של המשפחה. אני נעצבת כשאני נזכרת שלא אראה את לורה יותר כנראה, אני מוציאה אנחת עצב ועוטה פרצוף אמיץ על פניי.
"טוב, כולם מוכנים?" שואל מייק, הוא עומד למול היציאה מהמסדרון.
"כן, מצוידים ומוכנים למשימה." אומרת פייז' ומצדיעה לו, שניכם צוחקים יחדיו ואני מחייכת. אנחנו הולכים במורד המסדרון למקום שנראה כמו כמיסה מפוארת לבית מלון, כנראה המשכן שלהם היה פעם אכסניה או משהו בסגנון.
"לונה?" שואל קול קטן ואני מרגישה משיכה שרוול שלי, זה לוק. אני מסתובבת אליו ומביטה לתוך עיניו הירוקות בהירות.
"כן לוק, אתה צריך משהו?" אני שואלת, מוזר שהוא פונה אליי. חשבתי שהוא לא סומך עליי בכלל, במיוחד אחרי המבטים החשדניים בארוחת הבוקר. הוא מושיט לי שקית ובה כמה פריטים עטופים, אני מביטה בהם ופונה אליו שוב.
"מה זה לוק?" אני שואלת והוא מחייך אליי, אני מוציאה אותם מהשקית כדי להתבונן בהם יותר מקרוב.
"מתנה ממני, כדי לומר ברוכה הבאה." הוא אומר והולך במהירות למייק שמחבק אותו חזק ומתחיל לשוחח איתו. אני פותחת את העטיפות ומוצאת את עצמי מביטה במצלמה שלי, מחברת הציור ותמונה של המשפחה שלי. דמעות עולות בעיני ואני מחניקה יבבת אושר, אני מחבקת את התמונה אליי.
'אין על מה.' אני שומעת קול קטן בראשי, אני מסתכלת סביבי ורואה את לוק מביט עליי עם חיוך רחב על שפתיו. אני מחייכת חזרה ועולה בראשי המילה תודה, הוא מהנהן ואז אני מבינה. הוא קורא את מחשבותיי.