ילדי הירח פרק-2: הילד שצעק זאב ~שיכתוב~

הכל שחור, איני יכולה לראות או להרגיש דבר מסביבי. אני מרחפת באפלה ומנסה להבין מה קורה, אני מנסה להביא את ידי לפני עיני אך איני מצליחה אפילו להניד עפעף. פתאום בוקע אור רך ולבן לפניי ומאיר את דרכי באפלה, אני נוחתת על רגליי ומתחילה ללכת. הנוף השחור נמס והופך ליער שהתהלכתי בו מקודם, היער מסביב לעיירה שלי.
"שלום לונה." אומר קול מוכר, אני מסתובבת לראות ממי הוא בקע אך אין נפש חיה בסביבה. אני ממשיכה בדרכי, אני עולה על השביל חזרה לעיירה שלי.
"לונה…" קורא שוב הקול ואני מסתובבת בשנית.
"מי שם?" אני שואלת בקול רועד ומפוחד, ידיי נקפצות לאגרופים. אני מוכנה שוב להתקפה מצד הזאב השחור, אני מוכנה להגן על עצמי.
"אני לופה, ילדת הירח הראשונה." אומר הקול, אני מסתובבת שוב ורואה אישה צנומה בעלת שיער כהה ועינים רכות אשר אוחזת בשני תינוקות קטנים.
"לופה? זה זאב לא?" אני שואלת ומתרחקת ממנה מעט, איני רוצה להראות לה שאני מפחדת אך הופעתה משום מקום מעבירה בי צמרמורת.
"כן, שמי הוא באמת זה." היא אומרת ומטה את ראשה הצידה, בוחנת אותי במבטה הנעים. "את מכירה אותי, נכון לונה?" היא שואלת ומתקדמת עוד צעד לעברי.
"לא… אבל יש לי הרגשה שאת מכירה אותי." אני אומרת ולוקחת צעד נוגד לשלה.
"בוודאי שאני מכירה אותך, אני מכירה את כל ילדיי." היא אומרת ומהדקת את אחיזתה בשני התינוקות, הם ישנים בחיקה. הם נראים כה שלווים בשנתם, כאילו שום רעש לא יעיר אותם.
"מי אלה?" אני שואלת כשהיא מבחינה שאני מתבוננת בהם.
"אלו רמוס ורומולוס, אלה הם בניי." היא אומרת ומחזיקה אותם אפילו קרוב יותר אליה, נאחזת בהם כאילו חייה תלויים בכך.
"רמוס ורומולוס? זאת מיתולוגיה על הקמת רומא, זאת אגדה ותו לא." אני אומרת בנחישות ועוצרת את צעדיי שמא אמעד שוב אחורנית.
"לא חמודתי, לא אגדה. זהו העבר ותחילתה של השושלת שלי. לאחר שגידלתי את רמוס ורומולוס האלים העניקו לי מתנה, הם הפכו אותי לבת אנוש. למרות כוחם הרב עדיין בזמן ירח מלא הפכתי בחזרה לזאבה שהייתי. ילדי בורכו ביכולת לשלוט על השינוי. אני אם הירח, אני אימך ואימם של כל ילדי הירח באשר הם." היא אומרת, שני התינוקות מתפוגגים מידיה לפתע והיא מתקדמת אליי.
"לופה, אני לא יודעת מה את חושבת שאני אבל אני לא ילדת ירח או מה שלא קראת לזה. אני בסך הכל ילדה רגילה שמאד מפחדת עכשיו." אני אומרת ומשפשפת את מצחי עם ידי, כשאני מחזירה אותה לצד גופי היא רועדת בפראיות ואני מנסה להקפיא את שריריי. היא מתקרבת אליי יותר ומניחה את ידיה על כתפיי בניחום אבל עם כוונה, כאילו המילים הבאות שתאמר לי הן חשובות עד מאד.
"לונה, את מאד מיוחדת. אי פעם חשבת למה את כל כך נמשכת ליער?" היא שואלת ומניפה את ידיה לכיוון היער הפרוש מצידינו. "את נועדת להלך בו לונה! נועדת לחיות בו את חייך כילדת ירח, חייך כבת אנוש הסתיימו וחייך כאשת זאב מתחילים." היא אומרת ונעלמת מעיני כלא הייתה, אני מסתובבת ומחפשת אותה קולי קפוא מאימה.
"לופה?" אני שואלת בקול רועד וחלוש, אני מסתובבת עוד עד שראשי מסוחרר ועיני צורבות מהרוח. העולם מתחיל להיטשטש והאדמה מתחת לרגליי מתחילה לרעוד, אני מנסה להיאחז באחד העצים שלצד השביל.
"לופה!" אני צועקת ועוצמת את עיני כנגד העולם המתמוטט מסביבי.
"לופה! למה אני מיוחדת? למה התכוונת? לופה!!" אני צועקת והעולם חוזר להיות שחור.
__________________________________________________________________
אני פוקחת את עיני ואני בחדר ההוא, הנער עדיין יושב לידי על כיסא נמוך ועיניו עצומות. הוא נשען קדימה וידיו מונחות במרחק קטן מגופי, הוא נושם בקצב אחיד ועמוק מה שמרז על כך שהוא ישן. אני מנסה להביא את ידי לפניי כדי להעביר אותה בשיערי אך נתקלת בהתנגדות, אני עדיין כבולה למיטה. אני נאנחת בשקט ועוצמת את עיניי בתבוסה, אני כלואה עם חבורה של משוגעים באמצע היער שדרך הטיפול שלהם בנשיכת זאב היא לסמם אותי ולכבול אותי למיטה.
"את ערה…" אומר הנער לידי בקול נמוך וצרוד, אני פונה אליו ומסתכלת לתוך עיניו הכחולות וכמעט טובעת בצבען העמוק.
"כן…" אני עונה בקול צרוד ועייף, גרוני יבש וכואב לי לבלוע. "כמה זמן ישנתי?" אני שואלת ונושמת נשימות רדודות כשהפאניקה מתחילה לעלות ובטני מתכווצת מרעב.
"ישנת זו לא בדיוק מילה, היית מעולפת ליומיים." הוא אומר וקם ממקומו לדלת, אני מנסה להתרומם אך שוב נזכרת שאני מרותקת למיטה בכבילה שלהם.
"חכה,אני רוצה הסבר!" אני צועקת אך הוא ממשיך ויוצא למסדרון ארוך שאיני רואה את סופו מהזווית הזו, הוא דופק על אחת הדלתות. מתוכה יוצאים איימי ומייק ובאים לקראתי, אני מנסה להירגע ולבלוע שוב רוק כדי להרטיב במעט את גרוני הכואב.
"התעוררת, חשבתי שהתהליך יקח הרבה יותר זמן." איימי אומרת ומשלבת את ידיה על חזה, אני מנסה להתעלם מהזילזול המעורב בהפתעה שניכר בקולה.
"כן, ואם לא אכפת לכם אני רוצה הסבר על מה שקרה!" אני אומרת בקול נחוש ואסרטיבי "ואולי גם מים." אני ממלמלת אחרי זה. מייק הולך ופורם את החבלים לרגליי והנער את ידיי, איימי ממלאה כוס עם מים ומגישה לי אותה. אני מודה לה ושותה את המים בלגימות גדולות, בטני הריקה מקבלת את המים בברכה שמרטיבים את גרוני ומקררים את חום גופי.
"היית מעולפת ליומיים ובזמן הזה גופך החל להסתגל לצורתו החדשה." אומר מייק ולוקח את הכוס כדי למלא אותה מחדש.
"צורה חדשה?" אני שואלת ומשפשפת את פרקי ידיי, הן מכוסות סימנים אדומים ודם קרוש.
"כשננשכים הגוף עובר שינוי, הוא הופך לצורה חצי זאבית חצי אנושית. בדרך כלל האדם לא מודע למעשיו והוא יכול להרוג אלפים מבלי לדעת שהוא עושה זאת." אומר הנער ואני נרתעת לאחור מפחד, התיאור שלו אולי לא ממש גרפי אבל הוא מספיק כדי לגרום לבטני להתכווץ מסיבה אחרת לחלוטין.
"אני מצטערת להפריע אבל יש לי עבודה חשובה לעשות, נצטרך לעבור מפה עכשיו שאנחנו יודעים שדאריוס כאן." אומרת איימי מסתכלת עליי ויוצאת במהירות מהחדר.
"איימי קצת מסורתית." אומר מייק ממעבר לחדר וכשאני לא מגיבה הוא ממשיך "היא לא אוהבת גורים שננשכו, תצטרכי לסלוח לה." הוא מתקדם עליי עם עוד כוס מים, אני לוקחת אותה ומודה לו.
"אני לא מבינה, אני איש זאב עכשיו?" אני שואלת והפעם לוגמת לגימות קטנות מהמים.
"בערך, יש לך עוד זמן עד שתוכלי לשלוט על השינויים שלך. אבל ברמת העיקרון? כן." אומר הנער, אני חייבת לברר את שמו. לא אוכל לפנות אחיו כנער לנצח, אני מניחה את הכוס הריקה על השידה שליד המיטה שאני שוכבת עליה.
"לא נראה לי שהכירו בנינו עדיין," אני אומרת ומושיטה לו את ידי הבריאה ללחיצה "אני לונה. ואתה?" אני שואלת, הנער מחייך ושולח את ידיו ללחיצה.
"אני אוסקר, אבל את יכולה לקרוא לי אוז." הוא אומר ולוחץ את ידי, שלו מוצקה וחמימה למגע. אך הוא נוגע בי בכזו עדינות שהייתי חושבת שהוא פוחד לשבור אותי, כאילו אני םרח עדין שיש לשמור עליו.
"איפה הנימוסים שלנו? את בטח גוועת ברעב!" אומר מייק ופונה לדלת הפתוחה. "לוק!" הוא צועק ונער צעיר מגיח מאחד החדרים וממהר להיכנס לחדר בו אנו נמצאים.
"כן מייק?" הוא שואל ובוחן אותי טוב במבטו, העיניים שלו בצבע ירוק בהיר חלש ושיערו שחור כפחם. נראה שהוא לא סומך עליי, אך לא שונא אותי כמו איימי.
"תגיד לכולם שאנחנו אוכלים ארוחת בוקר בקרוב, תבקש מפייז' עזרה." אומר מייק ופונה חזרה אליי "נתראה בחדר האוכל גורה." הוא אומר וקורץ לי, אני לא יכולה לעזור את הסומק שעולה על לחיי. אני בולעת רוק ומנסה להירגע, אין סיכוי שכל זה קורה לי. מייק והנער הצעיר, אני חושבת שהוא קרא לו לוק, יוצאים מהחדר לתוך המסדרון.
"בןאי, אני אעזור לך לקום." אומר אוסקר, אוז, ומרים אותי מהמיטה.
"תודה על העזרה." אני אומרת ומתכוונת לכך, למרות שאני לא מאמינה להם שהייתי מעולפת ליומיים השרירים שלי כואבים וחלשים מחוסר תזוזה לזמן הרב שכנראה ישנתי.
"אז לונה, ספרי לי מאיפה את." אומר אוז ומצעיד אותי לכיוון החדר.
"בעיקרון מהעיירה ליד היער. נולדתי וגדלתי ממש כאן, ליד כל זה, ואפילו לא ידעתי." אני אומרת ונשענת עליו בכל צעד שאני לוקחת, אך לא נראה שזה מפריע לו. נראה שהמשקל שלי לא מפריע לו בכלל, הוא מביט עליי בכזו עוצמה שאני חושבת שאולי הוא עומד להתפוצץ בכל שנייה. אני מנסה להתעלם מכך, מנסה להתרכז במאמץ האדיר שלי ללכת.
אנחנו ממשיכים להתקדם עד שאני מגיעים לפנייה שמובילה לחדר אוכל ענקי שבו שולחן ערוך עם כל טוב עליו: מיצים, פנקייקים, ביצים, וופלים בלגיים ועוד כל מיני דברים שלא ראיתי או טעמתי מיימי.
"וואו," אני אומרת ומרגישה את אוז מגחך "אתם ממש משקיעים בארוחת בוקר מה?" אני אומרת ומעבירה את מבטי שוב על השולחן.
"כן." אוז אומר ומעביר את ידו הפנויה על עורפו "שבי לידי, אני אכיר לך את כולם." הוא אומר ומוביל אותי לשבת על אחד הכיסאות הפנויים.