יורשת העצב – הקדמה

בס"ד| דינסטיה – יורשת העצב

דִינַסְטְיָה
הקדמה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני גדלה על אגדות אלים ובני פיות ושדונים. כשאמא הייתה מסרקת את שיערי הארוך אחרי האמבטיה, או סתם יושבת על ידי כשאני מנסה להירדם. היו גם שירי ערש עם מלודיות סבוכות שניגנתי במסגרת שיעורי הכינור שלי ששנאתי בכל מאודי. הכלי היה בלתי אפשרי מבחינתי. צורמני אם ארצה, דיכאוני כמו סופת שלגים בשלהי קיץ.
כשאני מנגנת, זה רק כדי לרצות את אבא. הוא יושב על הכס שלו וכל השרים לידו. השקט מחריש אוזניים והכינור השחור שלי מפיק צלילים עמוקים כאוקיינוס שהולכים וגבהים כצוקיו. אבא מחייך כשאני מנגנת, אבל אני שונאת את החיוך הזה שסותר את מהותו.
החיוך של אבא עצוב.
כשהייתי ילדה, הייתי חומקת בלילות לחדר אחד שקט בסוף המסדרון. הוא תמיד נעול, אבל בשעה כה מאוחרת שכבר נושקת לשחר העולה, הוא נפתח ואבא נכנס לתוכו עם פתיל צף בצלוחית שמן. האור קלוש, אך עושה את עבודתו. הירח חיוור וזוהר, הוא מטיל את צל הנר הבוער על רצפת הפרקט הממורקת.
ואבא עומד בגבו אליי. הגב שלו רחב וחסון, אך הכתפיים שלו רועדות ובלי להביט בפנים שלו אני יודעת שהוא בוכה. הוא מתיישב קרוב למיטה ומניח את ראשו על הסדינים הרכים. פעם אחת העזתי לשאול אותו מה כל כך מיוחד בחדר הזה, אבל הוא החוויר ושתק. אמא נעצה בי מבט חמור סבר ואני נשבעתי שאגלה את הסוד מאחוריי הדלת המסתורית.
לילה אחד אבא תפס אותי על חם. הייתי בת שש או שבע, עמדתי בפתח בכתונת הלילה הארוכה שהסתבכה בקרסוליי. השיער הארוך שלי מגיע עד לתחילת מותניי, ועיניי התכולות אפורות, נפערות כשהן נפגשות בעיניו השחורות של אבי. בעיניים הכבויות שלו שאמא ספרה שפעם, ריצד בתוכן אור אמיתי.
"את לא ישנה, תִיאוֹדוֹרה?" הוא לא התרגז כשמצאתי את עדות הדמעות על פניו החזקות והקשוחות. הגורל חלק לשנינו תכונות של קור צונן ואיפוק מרשים למדי. נדהמתי כל כך לגלות אותו מביע רגש כה עז. תמיד האמנתי שהוא יצוק מאבן.
"למה אתה בוכה, אבא?" התקרבתי אליו בצעדים מהוססים. הפעם הוא לא ישב על יד המיטה – אלא ממש עליה. החדר חשוך והעיניים של שנינו זוהרות ונוצצות. כמו יהלומים בשמיים. אני זוכרת איך הוא לקח אותי והושיב על ברכיו. מחווה שעשה לעיתים נדירות, כשצייר החצר הגיע כדי לתעד את משפחת המלוכה במשיכות מכחול רכות על קנבס איכותי. מדי פעם הוא ליטף את ראשי וכינה אותי 'האושר של חייו', מעולם לא נשק על לחיי.
"אני מתגעגע." הוא הסביר לי בקול שזימר בעצב עמוק. היה לי קשה לרחם עליו, על האדם שהעצבות מצאה אותו בלי שטרח לחפש גורל הפוך ממנה.
"למי?"
הוא מסתכל עליי, ואז על החדר. שוקל אם לשתף את ביתו, יורשת ממלכתו. מכריע ככל הנראה אם אני בוגרת מספיק להכיל סיפור הסוער ברגשותיו. אני חושבת שאין לי רגשות, אבל את הסיפור שהוא מגולל בפניי אני לא מצליחה להדחיק פנימה. אני מכירה את הסיפור הזה. אמא הייתה מספרת לי אותו בכל לילה.
איך שהוא הושמט הפרט שמקשר בין הגיבור שלו לבין אבי. לביני.
האל יפה התואר שאלפי משוררים כתבו עליו שירים ומחוזות, אחד מהם תיאר את עיניו כיהלומים נוצצים מזכוכית שבתוכן שוקעת השמש וזורח הירח. זה שהאזנה לנגינת הכינור שלו גבלה כאחד מתריסר תענוגות העולם שמעבר.
אח של אבא שלי.
דוֹד שלי.
מאותו הלילה ואילך, דמותו של טאהיונג- אל הבריאה, רודפת אותי יומם וליל. פתאום גם הבנתי את המשמעות של היום המסתורי בו כל נתיני דארקוורד מתעטפים בשחור ונושאים תפילה לאל האובד. שישוב, ויושיע אותם מחבלי הייסורים.
היום הזה תמיד נראה כמו יום אבל פרטי לאבי. הוא היה נעדר מהארוחה שכללה תבשילים פשוטים ותפלים. אמא הייתה מנסה להסיח את דעתי מהיעדרו, אך הייתי מצליחה לחמוק לשדה הוורדים הלבנים כדי למצוא אותו בוכה מול וורד אחד אדום ומשונה.
השנים חלפו, בגרתי והפכתי לנערה שראויה להיקרא נסיכה. אני זוכרת את ילדותי קשוחה וממוקדת. לא הספקתי להיות ילדה. אוּמנתי מגיל צעיר מאוד לקראת שנת היובל בה אני עתידה להשתתף. בה אולי אצליח לעורר לחיים חדשים את אל הבריאה.
לילה אחד לפני היום הגדול, אני שוכבת על המיטה שלי ובוהה בצללים המרצדים בתקרה במחול חולין. אני מנסה לדמיין את יורשי העצר שאפגוש מחר ויהיו לחבריי הקרובים ביותר. האנשים שאצטרך להגן עליהם בכוחותיי הדלים, לאהוב אותם בכל ליבי. אני יודעת שלכולם תהיה מטרה אחת, והיא להחזיר את היקום לימי הזוהר שלו. להשיב את כוחותיהם האובדים, הרי, בני אנוש הם יצורים תאוותנים לכוח ולשליטה.
אינני צריכה כוחות אופל חזקים. נולדתי לחיים ללא קסם. בממלכה המנותקת משאר הארצות. אני צריכה רק דבר אחד.
נשבעתי להחזיר לאבי המלך את אחיו הקטן. לעולם לא הפרתי שבועה, ובטח לא שבועה שהקזתי דם דארקרי טהור כדי להביע את נאמנותי הכנה הודאותיה. לעולם לא ארצה לראות את אבי בוכה יותר בחדר הריק ורדוף הרוחות שטאהיונג הותיר לפני שני עשורים.
אבא שלי שבור. כלי קיבול לצער. לפעמים כשהייתי מטיילת במחוזות הממלכה, הייתי שומעת את הנתינים מכנים אותי בשמות. רובם השתתקו כשבקשתי לשמוע שוב את השם שהתעופף בחלל האוויר, חלקם מלמלו את המילים המבישות ונמלטו כל עוד נפשם בם. מותירים אותי מהורהרת משהייתי בעבר.
אני. תִיאוֹדוֹרָה מְלַנְתָה אְלֵאנִי – היורשת החוקית לממלכת דארקוורד, הנערה עם העיניים הרציניות והשיער הארוך והעורבני. הנסיכה שמנגנת בכינור רק כי אביה מנסה למצוא בכל עצם את דמותו של אחיו. אני. תיאודורה מלנתה אלאני, המכונה 'תִיאָה', קרויה על שמו של אל הבריאה.
אני. הנסיכה. אבי המלך קורא לי'האושר של חיי', אך ברחבי ממלכת האופל, כולם מכנים אותי בפשטות; 'יורשת העצב'.
כי זה מה שאני עתידה לירוש ממנו.
געגוע ודם ועצב.