יורשת המפתח – פרק תשיעי (חלק ב')

"נוצות?" שארנה החלה לצחקק. היא שלחה אליה את זרועותיה והארו קפצה והחלה לרוץ עליהן בקלילות לעבר שארנה. "איך?" שארנה הסתכלה עליה והתפעלה שהיא רצה על ערפל. בפתאומיות הרימה את הזרוע שהיא רצה עליה והארו עפה למעלה באוויר, שארנה החלה עוד פעם לצחוק.
"הצחוק שלך כבר נמאס עליי" אמרה הארו בעצבנות וזרקה אל שארנה את שתיי הנוצות. הם נתקעו ישר בצווארה ולא זזו, צחוקה הפסיק והיא הזיזה את שפתיה אך שום דבר לא נשמע. הארו עוד פעם נחתה בזהירות על האדמה.
"סול" אנג'ל לאט פתחה את עיניה והסתכלה על סול שהחזיקה אותה, סול לא שמה לב אליה והסתכלה הישר אל הארו.
"איך את אנג'ל?" היא שאלה אותה כשעדיין הסתכלה על הארו.
"מה היא עושה?" אנג'ל סובבה את ראשה וראתה כמה מטרים ממנה את הארו, ערפל שחור היה מתחת לרגליה.
"היא הולכת להשתמש בכלוב" אמרה סול.
הארו התכופפה ונגעה באדמה, "כלוב ציפורים" היא לחשה ומגבה יצאו כנפיים מערפל שחור שנפתחו כלפי מעלה ושבר נפתח באדמה שזז מידה של הארו אל שארנה. אז אצל שארנה מהאדמה יצאו מוטות ברזל שזזו ויצרו צורה של כלוב סביבה. שארנה צנחה על רגליה והביטה מהכלוב, עיניה זעמו. הכנפיים מהערפל נעלמו מהארו והיא בקושי קמה על רגליה.
"סול…היא השתמשה ביותר מידי כוח, את צריכה לעזור לה" אמרה אנג'ל וסובבה את פניה אל סול.
"היא תהיה בסדר, תנוחי" אמרה סול והמשיכה להסתכל על הארו. אנג'ל החלה להתרכז ברטייה שהייתה על סול.
"ומה היה הפחד שלך?" אנג'ל שאלה אך סול לא התייחסה אליה.
"ח…ל…שה" שארנה ניסתה להגיד וחייכה, עיניה של הארו נפערו בפחד. הכלוב הוקף בערפל מתחתיו ואז הערפל הורם כלפי מעלה והתפזר בכוח אדיר כמו גל לכל מקום.
"סול, אנג'ל!" סובבה הארו את ראשה לכיוונם והגל הדף אותה למרחק רב, גלימה שחורה עפה באוויר…
הגל נעלם והיה אפשר לראות כלוב הרוס ושארנה עומדת ומצחקקת כששתי נוצות מונחות לידה על הרצפה. סול הצמידה את ראשה של אנג'ל אליה וכשהרימה את מבטה ראתה כיפת מגן זהובה סביבם, ולידם עמדה דמות של אישה צעירה עם שיער ירוק שאסוף בקוקיות בצדדי הראש, היה לה בגד גוף ירוק שהסתיים על החזה ועל מותניה הייתה מחוברת חצאית שכיסתה רק את החלק האחורי של גופה, החצאית הייתה נפוחה, קשיחה ושקופה זהובה, היו עליה ציורים מעטים של פרחים ועיטורים מוזהבים. הכיפת מגן הוסרה ונכנסה לתוך גופה כערפל זהוב, אז הרימה את ידה לעבר שארנה וכדור אנרגיה זהוב התרכז בכף ידה.
"הזהרתי אותך" היא אמרה וזרקה אותו אל שארנה, בדרכו אליה הוא גדל עוד יותר ויותר וכשהגיע אל שארנה הוא נעצר וקטן במהרה, הדף של רוח בא משם וכשהכול חלף הכלוב ושארנה נעלמו.
"האנויו?" שאלה אנג'ל והאישה הסתובבה אליה וחייכה.
*****
ליאון ישב ליד אמילי על בול עץ גדול, מולם היה אגם ענקי ולידם מדורה שחיממה אותם.
"אתה הריי היורש המפתח הקודם, אני ראיתי אותך כמה פעמים בכפר שלי…הגעת הרבה פעמים לשוק" אמרה אמילי בשקט והסתכלה לעבר ריין ואנילי שצחקקו ביניהן בזמן שאספו עוד ענפים למדורה. "איך הגעת לפה, למימד הזה?" היא המשיכה לשאול.
"יורשי המפתח לא נבחרים סתם. תמיד יהיה בהם משהו, כוח מסוים, שיכול לקשור אותם בין שניי המימדים. ברגע שנהרגתי על ידי שד הסיוט החלק של האדם מת ונשאר החלק של הייצור. אבל הפעם אני כמו ריין ואנילי, לא כל אחד מסוגל לראות אותי" הסביר ליאון ונעץ באגם. "את תצטרכי להתמודד עם השד הזה גם, בשביל להתמודד איתו תצטרכי להתמודד קודם עם הפחדים שלך" הוא המשיך.
"אני פוחדת מכל דבר" השפילה היא את מבטה וליאון החל לצחקק. "ומה הפחדים שלך?" שאלה אותו והם הביטו אחד בשני.
"הגענו" באה בשמחה ריין ואנילי מאחוריה. אמילי הבחינה שאצל שניהן יש צמידים עבים מזהב ובצורת מחומש, הצמידים נמצאו אצליהן על שתיי הידיים.
"למה לשניכן יש אותם צמידים?" שאלה אמילי וריין בדיוק זרקה את הענפים למדורה.
"את לא מכירה את האגדה עלינו?" שאלה בחיוך ריין ואמילי נדה בראשה לשלילה. "אז אני אספר לך" היא אמרה והתיישבה על הדשא בחיוך.