יורשת המפתח – פרק שתיים עשרה

"למה את שותקת?" הסתכלה אדואטה בעיניים רציניות על אמילי אשר עמדה לה עם פה פעור.
"את אמורה להרוג אותי גם אם אני ארוסתו" היא המשיכה לדבר אל אמילי בקול רציני.
"למה שאני אעשה את זה?" שאלה אמילי כשפניה של אדואטה היה מופתע. "הריי אמרתי שאני לא מתכננת להרוג את נייט אז למה שאני אהרוג אותך?" המשיכה אמילי.
"אבל הוא זה שציווה להרוג את הוריך!" צעקה עליה אדואטה כשדמעות הופיעו בעיניה.
"הרצח שלו לא יעזור לי" אמילי השפילה את ראשה.
"זה הכל בגלל מלך השדים" אמרה אדואטה והסתובבה בכעס והפנתה את הגב אל אמילי.
"אבל נייט הרג את המלך והוא ניסה לפניי זה להרוג את אל השאול ו…" אמילי עצרה פתאום כשראתה את אדואטה צונחת על בירכיה ובוכה. היא באה אליה והתיישבה לידה.
"אמא תמיד אמרה שאם מספרים מה מפריע לך אז נהייה לך יותר קל" חייכה אליה אמילי ואדואטה הסתכלה עליה כשעיניה היו מלאות בדמעות.
"את יותר מידי נחמדה אמילי" אמרה אדואטה וגיחכה, "יש לי מזל שאת יורשת המפתח" היא הוסיפה והסתכלה על החרקים שדמו לגחליליות בחיוך. "בטח כבר סיפרו לך את האגדה על שלוש אחיות הטבע אם באת לחפש אותי אז אני אספר לך סוד על האחיות האלה…" היא השתוקקה לרגע. "האחיות האלה לא מרגישות רגשות שהיצורים, השדים והבניי אדם יכולים להרגיש" היא עצרה וחיוכה ירד. "הן לא מרגישות אהבה, כעס, זעם, עצב, דכאון, שנאה…רק את השמחה הן מרגישות אכפתיות, אושר ואומץ. רק בגלל שהן עשויות מכדור של אור שטמון בתוך העץ… פגשתי את נייט קצת אחריי שאל האור עזב למימד של הבניי אדם. יש רק כמה שדים ויצורים שמסוגלים לראות אותנו, לרוב אלה שהם בעליי כוח חזק או במעמד גבוה ומכובד. אני כמו אחיותיי נמנענו מלהיפגש עם השדים כי אמא סיפרה לנו עליהם שיש הרבה רעים ביניהם ועדיף להתרחק מהם כמה שאפשר. והיצורים הם הטובים, אלה שרוצים שלום, שדואגים אחד לשני, עוזרים אחד לשני…האמנתי בזה, בעם הטוב הזה, שלא יפגע באף אחד אף פעם. עד ש…" היא עצרה פתאום. "אני החלטתי לטייל ליד הכפר של הממלכה ושניי משומרי הארמון באו לקראתי, אני אמרתי להם שלום ושאלתי לשלומם כי הם היו מסוגלים לראות אותי. אבל הם רק חיוכו עם חיוכם המכוער, הם הבינו שאני עשויה מכוחו של אל האור ואחד מהם אחז בידי מאחורה והשני החל להפשיט אותי במטרה למצוא את מקור הכוח שלי, החלו לפגוע בי כדיי שהוא ייצא ומצאתי את עצמי שוכבת על הדשא ללא בגדים וכולי פגועה, איבדתי את ההכרה וכשחזרתי לעצמי, קמתי וראיתי לפניי את שניי שומרי הארמון שוכבים על הרצפה. 'את בסדר?' נשמע קול מאחוריי, ישר זיהיתי אותו מהתיאורים, זה היה שד הסיוט, נייט. הוא היה גבוה ושיערו היה שחור ופרוע, על צווארו היה נראה כמו סוג של קולר משרשרת ברזל, הוא היה חיוור ועיניו היו לבנות, לבש חולצה לבנה משוחררת עם שרוולים ארוכים ומכנסיים שחורים וכל גופו הוקף באנרגיה שחורה שהדשא נבל ממנה. קמתי במהירות וברחתי משם בפחד ואז הוא נעמד מולי, הוא היה מהיר… רעדתי מולו בפחד ועצמתי את עיניי כמחכה למותי אך רק הרגשתי איך משהו חמים מתלבש על גופי, כשפתחתי את עיניי ראיתי שהחולצה שלו עליי. ישר ניסיתי להוריד אותה אך סוג של רגש עבר בי של משהו שאין לי שליטה עליו. ידיי הוכנסו לתוך השרוולים ללא רצוני ועמדתי ללא שליטה על עצמי. 'אל תורידי אותה עד שתלבשי בגדים אחרים' הוא אמר ונעלם. לא סיפרתי על כך לאמא או לאחיותיי, התחלתי גם להרגיש רגש מוזר שאחר כך גיליתי שהוא נקרא 'שנאה'. שנאה כלפיי היצורים שפגעו בי, אלה שהאמנתי שהם טובים. ובסוף ניצלתי על ידי שד, אחד מאלה שסיפרו לי להיזהר מהם. כשהכנתי לעצמי את הבגדים החדשים לבשתי אותם ופשטתי את החולצה והרגשתי אנרגיה מוזרה מאחוריי, כשהסתובבתי הוא היה מאחוריי, אותו שד שהציל אותי, הוא היה עדיין בלי חולצה. 'למה אתה בלי חולצה?' שאלתי אותו. 'כי נתתי לך את שלי' הוא הסביר ועל פניו לא הייתה שום הבעת פנים. חייכתי אליו והשפלתי את ראשי. 'אז באת לקחת אותה?' שאלתי אותו. 'כן' הוא אמר והתקרב כדיי לקחת את החולצה אך זזתי אחורה. 'אני צריכה קודם לכבס אותה' אמרתי כי הרגשתי שרק ככה אוכל להודות לו. התקרבנו למפל שהיה בתוך היער והתכופפתי לנהר כדי לכבס את החולצה, נייט עמד מאחורי. 'את שונה' הוא אמר ושתקתי. 'למה אתה מתכוון?' שאלתי אותו בחזרה. 'אף מאחיותייך לא מרגישה שנאה' הוא אמר וקפאתי במקומי. 'אני מרגיש את הרגשות של כולם, את הפחדים שלהם, את הסיוטים שלהם' הוא אמר והתכופף אליי. 'למה את מרגישה שנאה?' הוא שאל והייתי עדיין קפואה במקומי. 'בגלל שהאמנת בכך שהייצורים הם טובים ואז הם פגעו בך?' הוא המשיך להסתכל עליי עם עיניו הלבנות. 'אל תאמיני לכל דבר טיפשי' הוא המשיך. 'העולם הזה בעצמו טיפשי. היצורים אומרים שהשדים הם הרעים בזמן שיש שם כאלה שהם טובים ואכפתיים ואצל היצורים יש יותר רעים מאשר אצל השדים. המימד הזה לא יכול להיות מאוזן רק בגלל שקבעו שניי גושים של גזעים, שדים ויצורים" הוא המשיך והקשבתי לו. 'מהו לדעתך עולם טוב?' שאלתי אותו פתאום והוא שתק. 'אני יכול את החולצה שלי?' הוא שינה לפתע נושא. אמרתי לו שהיא רטובה אז הוא הציע שיחזור מחר לקחת אותה כשתתייבש. למחרת הוא עוד פעם בא והתחלנו עוד פעם לדבר על כל מיני נושאים וברגע כשהוא התכונן ללכת עם החולצה עליו באתי אליו ובטעות נתקלתי באבן והתחלתי ליפול והחולצה שלו הייתה הדבר היחידי שתפסתי" היא צחקקה. "היא נקרעה ואמרתי לו לבוא מחר ואני אתפור לו אותה בינתיים. כך קרה כל פעם כשהוא הגיע, קרה משהו שגרם לו לחזור למחרת" היא השפילה את ראשה בחיוך. "אבל בסופו של דבר הגיע היום שהוא היה יכול לעזוב בלי ששום דבר קרה לחולצתו או לאחד מבגדיו האחרים. הוא רק אמר תודה, הסתובב והלך. התחלתי להרגיש כל כך הרבה רגשות, והכל רק בגללו, כל פעם שהוא בא הלב שלי החל לפעום במהירות, הוא גרם לי לצחוק עם דעותיו על העולם הזה, המחשבות עליו לא יצאו לי מהראש וחשבתי עליו אפילו תוך כדיי שינה. 'צדקתי' הוא אמר ונעצר לרגע, 'את שונה' הוא הסתובב אליי כשעיניי התכסו בדמעות. ופעם ראשונה ראיתי אותו מחייך. רצתי אליו וחיבקתי אותו, לא יכולתי לעזוב אותו. ואני רק הרגשתי את ידיו הקרות שחיבקו אותי בחזרה. 'בואי ניצור עולם טוב יותר ביחד' שמעתי את לחישתו בתוך אוזניי" אדואטה קירבה את ידה אל שק קטן מעור שהיה קשור לחצאית שלה. וממנו הוציאה חפץ שהיה מחולק לשתיים, טבעת כסף עם יהלום שחור בצורת לב. "היא לא נראית כמו טבעת אירוסין אבל הוא הכין לי אותה, הוא לא ידע איך הן נראות, הוא ידע רק שיש בהן לפעמים יהלומים" היא צחקקה. "למה היא שבורה?" שאלה אותה אמילי בינתיים כשאדואטה הכניסה את הטבעת בחזרה.
"הייתה עוד אחת שאהבה את נייט" חיוכה של אדואטה ירד, "היא הייתה אחת מהטובות בכפר, יפה, כל הגברים רצו אותה, עם מלא כסף, כוח אדיר, אומץ וערמומית. היא גם נתקלה בנייט כמה פעמים ודיברה אתו. ברגע ששמעה שאנחנו מתכננים להתחתן היא החלה לאיים עליו שאם לא יפעל לפי פקודתיה היא תהרוג אותי. הוא היה יכול להרוג אותה ברגע שהיא אמרה את זה אבל הוא הבטיח לי לא להרוג יותר אף אחד כי אז זה יגרום למלחמה, היא גם הייתה בעלת תפקיד חשוב ואם היא תהרג יהיה רק הרס וחורבן מזה. אז הוא החליט לנהוג לפי פקודותיה כי ידע שהיא מסוגלת להרוג אותי" היא נאנחה.
"ומה את עשית?" שאלה אמילי.
"מה אני כבר יכולתי לעשות? אם הייתי מגלה את זה לאחיותיי ולאימי הן היו מצוות עליי להתרחק מנייט. ועוד כשזה היה לא הייתי עוד בצורה הזאת, עם הכוחות האלה" היא העבירה עם ציפורניה החדות את שיערה השחור מאחורי אוזניה, הארוכות והמחודדות.
"למה את לא דומה לאחיותיך?" שאלה אמילי כשהסתכלה על אוזניה.
"זה בגלל הצמידים…הפקודות הראשונות שהיא נתנה לנייט היו לרדת אל אל השאול ולשאוב ממנו את הכוח שלו, אז להרוג את מלך השדים. הוא לא תכנן לשאוב מנייט את כל כוחותיו וגם לא תכנן להרוג את מלך השאול. אבל הוא שאב יותר מידי מכוחותיו ולא השתלט עליהם, כך גם הרג את המלך. ואז הוא התחבא עד שנפתח השער למימד שלך, ברח אליו וסגר הסכם עם בן אנוש שהסכים לקבל אותו" דמעות החלו להופיע בעיניה.
"מאיפה את יודעת את כל זה?" שאלה אמילי וראתה שחיוך קטן עולה על פניה של אדואטה.
"היא סיפרה לי הכל, זאתי שאהבה את נייט. היא גם פתחה את השער אל המימד שלך. ולפני שהיא פתחה אותו השדים החלו לתקוף בכל מקום וגם להתקיף את היער. כך האחיות שלי איבדו שליטה על עצמן וגילו את כוחן, אבל הוא היה יותר מידי עצום בשביליהן כי הוא היה פתאומי, אני הייתי יותר לא בשליטה כי הרגשתי מה שהן לא הרגישו וזה היה יותר עצום. בגלל הכוחות האלה הטבעת שלי נשברה. ואז כשייצרו את הצמידים האלה והכריחו אותנו ללבוש אותם כל הרגשות הלא רצויים החלו להיעלם, בגלל זה שברתי את שלי" אמרה אדואטה. "אני מפחדת אפילו לחשוב מה ייעשו לנייט אם יתפסו אותו. יכולים להשמיד אותו" היא סגרה את עיניה.
"אני לא אתן לזה לקרות" נעמדה פתאום אמילי על רגליה. "אני אחזיר אותו, אני אחזיר אותו למצב הקודם" היא אמרה ואדואטה הסתכלה עליה.
"אבל זה לא אפשרי, הוא כבר יותר מידי זמן עם הכוחות האלה" אמרה אדואטה וקמה גם.
"אז אני אנסה! ואני לא אוותר!" הכריזה אמילי ואדואטה חייכה אליה.
"יש לי באמת מזל שאת יורשת המפתח" היא המשיכה לחייך אליה. "בואי" היא אמרה ואחזה בידה של אמילי.
"לאן?" שאלה אמילי מופתעת.
"אני אפתח לך את השער" היא הכריזה.