יורשת המפתח – פרק שני

"איך קוראים לך?" התכופפה אנג'ל וחייכה אליה.
"אמילי" אמרה, אלסטור עדיין לא שינה את מבטו המודאג.
"ואני אנג'ל וזה אלסטור" אמרה היא.
"אתם לא בניי אדם נכון? אתם נראים מוזר…" שאלה אמילי ואנג'ל החלה לצחקק.
"אני פיית אור והוא אינפרי, ייצור שמיומן בחרבות וסכינים" הסבירה היא.
"אבל פיות הן לא קטנות?" המשיכה אמילי לשאול.
"כנראה שאני לא…" חייכה אנג'ל וקמה. "לאן את הולכת עכשיו?" שאלה אנג'ל.
"אני הולכת הביתה" ענתה לה.
"אפשר ללוות אותך?" שאלה אנג'ל בחיוך ואמילי הנהנה לה.
"יש לכם קסמים שאתם משתמשים בהם?" שאלה אמילי בזמן שהם הלכו ביחד.
"אני משתמשת בקסם שמרפא לרוב…אבל אני יכולה גם להשתמש בקסם טהור שזה אור, הוא יעיל רק נגד שדים" הסבירה אנג'ל.
"אז את מחסלת שדים?" שאלה אמילי בהתלהבות ואנג'ל הנהנה לה. "ומה אתך אלסטור?" היא הסתובבה אליו וחייכה, עיני הדבש שלה נצצו.
"אני משתמש גם בקסם חיסול שדים, אבל זה גם יעיל על יצורים כמונו ובני אדם. הקסם מופיע בתוך כלי הנשק שלי ובתקיפות מיוחדות" הסביר הוא ברצינות. "אמילי, בת כמה את?" שאל בסקרנות.
"חמש עשרה" אמרה אמילי וסובבה בחזרה את פניה על הדרך.
"ליאון היה בן עשרים ושש" מלמל אלסטור אל אנג'ל והיא שתקה. "היא יותר מידי צעירה בשביל להיות היורשת" הוא הוסיף.
הם התקרבו לבית מעץ גדול בשטחו עם דלתות ארוכות שהיה אפשר להזיז אותן.
"הגענו" אמרה אמילי והסתובבה אליהם.
"אם אפשר הייתי רוצה להכיר את הורייך" חייכה אליה אנג'ל.
"לפני שנתיים ההורים שלי נהרגו על ידי השדים" אמילי אמרה והסתובבה אל כיוון הדלת.
"אני מצטערת" אמרה אנג'ל והשפילה את ראשה.
"זה בסדר, אתם עדיין יכולים להיכנס" אמרה היא ופתחה את הדלת.
"לפניי שנתיים השדים בדיוק ברחו מהמימד שלנו" לחש אלסטור ואנג'ל הסתכלה על אמילי בדאגה.
"אני אכין לכם משהו לאכול חכו רגע!" אמרה אמילי והלכה אל חדר אחר כשאנג'ל ואלסטור בדיוק נכנסו.
"אמילי את לא צריכה! אנחנו לא רעבים" אמרה אנג'ל ואמילי חזרה אליהם. "אנחנו לא בני אדם אז אנחנו לא ניזונים מהאוכל שלכם" הסבירה היא.
"טוב, אז רציתם לדבר?" התיישבה היא על הרצפה ליד שולחן והסתכלה על שניהם, אז גם הם התיישבו.
"היית אולי רוצה לנקום בשדים?" שאלה אנג'ל בעדינות.
"אני לא אחת שנוקמת, אבל אם הייתה דרך שבה הם יכלו להיעלם אולי הייתי עושה את זה" הסבירה היא.
"את יודעת שהשדים הם לא מהעולם הזה, הם מהמימד שלנו…יש עוד מימד ששם חיים שדים ויצורים כמו אני וכמו אלסטור" הסבירה אנג'ל.
"אז למה שלא תיקחו את כל השדים אתכם למימד?" שאלה אמילי.
"אנחנו לא יכולים בלי בן אדם…אם אין לנו בעל ברית, כשאנחנו מגיעים למימד שלכם אנחנו הופכים לרוחות. אותו דבר לגבי השדים, בגלל זה הם משתלטים על בני אדם גם אם הם לא רוצים רק בשביל שיהיה להם כוח במימד שלכם" אנג'ל הסבירה.
"אז תמצאו בן אדם שתעשו אתו ברית" אמרה אמילי.
"רואה את זה?" אמרה אנג'ל והוציאה מפתח זהב מקושט ונוצץ. "זה בחר בך כהיורשת הבאה של המפתח, מפתח המימדים. אנחנו נאמן אותך עד שתהיי חזקה ותוכלי להכניס אלייך יצורים כמונו…אבל בגלל היורש הקודם שלנו נשארנו רק אני ואלסטור" הוסיפה, אמילי בהתה במפתח ולא ידעה מה להגיד להם. "את תסכימי להיות היורשת הבאה?" שאלה אנג'ל.
"אני יתומה ואף אחד או שום דבר לא מחזיק אותי פה" חייכה אמילי והשפילה ראשה.
"השלב האחרון שלנו בהסכם זה להפקיד חלק קטן מהנשמה במימד שלנו…כך נוכל להיכנס אלייך ולאחד אותנו אתך כאחד, זה לא ייעשה לך כלום" אמרה אנג'ל והושיטה אליה את המפתח. "את עלולה למות אם תסכימי" מלמל אלסטור.
"אני מסכימה" חייכה אמילי ונגעה בו. המפתח החל לזרוח ומאחורי אנג'ל ואלסטור ניפתח חור, אנג'ל נכנסה בחיוך, הסתכלה על אמילי ונעלמה. ואלסטור המשיך לעמוד ולנעוץ בה מבט רציני. "בהצלחה יורשת" הוא מלמל וזעם נישמע בקולו.