יורשת המפתח – פרק שמיני (חלק א')

אמילי עמדה במקום וחיוכה ירד במהרה, היא הסתכלה על הזרועות מהערפל שיצאו מגבה של האישה.
"לא" לחשה לעצמה אמילי בפחד.
"מה? הן מוכרות לך?" חייכה בערמומיות האישה כשהזרועות מתפתלות להן באוויר. "אני אזכיר לך ליתר בטחון" היא המשיכה לחייך.
"לא!" אמילי צעקה עליה בפחד. "אבל הדודה אבי…" היא אמרה בדאגה.
"אה נכון, תמיד קראת לי הדודה אבי…איך שנאתי כשקראת לי ככה" האישה הסתכלה הצידה ונאנחה. "אבל מה לא אעשה רק כדי למלא את רצונו של נייט, לא היה קל להשתלט על גופה אני מודה" היא חייכה חיוך קטן.
"נייט?" שאלה אמילי.
"את לא מכירה את נייט?" היא הסתכלה עליה בהפתעה. "זה שד הסיוט, הוא שלח אותי להרוג אותך לפניי שנתיים, רק שההורים שלך הפריעו לי בדרך אז הצטרכתי…."
"לא!" קטעה אותה אמילי בצעקה. "למה? למה הוא היה צריך אותי?!" היא צעקה עליה בזעם, פעם ראשונה היא הייתה כעוסה כך על מישהי.
"הא?" שאלה אותה האישה בהפתעה. "מאין לי לדעת?" היא הוסיפה. "אבל אוכל לעזור לך לגלות" חיוך פסיכופתי קטן עלה על פניה והזרועות נשלחו אל אמילי.
"תברחי אמילי!" קראה אליה אנג'ל שהייתה גוססת על האדמה, אך אמילי עמדה על מקומה בפחד.
"היי היי, זה לא יפה" נשמע צחקוק של גבר בקרבה והזרועות נעצרו. "שארנה, את הרי יותר חזקה מהילדה…את לא חושבת שזה לא הוגן?" הקול נשמע עוד פעם אך ממקום אחר בקרבה.
"אתה" אמרה האישה בזעם וזרועותיה נכנסו במהירות חזרה אל גופה, היא מלמלה כמה מילים וצללים נוספים עלו מין האדמה ונהפכו לדמויות ערפל שחורות.
"אני עד כדי כך מפחיד אותך?" הוא צחק בקול רם בינתיים כשהאישה הייתה סביב צלליה ולא זזה. הם הקיפו אותה מכל כיווניה.
"בוגד" האישה לחשה.
"שארנה, הלא אתם הרגתם אחד משלכם? ולא דווקא אחד" הוא המשיך לצחוק. "מילא גם ככה רציתי להרוג את אבי, אבל אתם אלה שהרגתם אותו, אתם הבוגדים ולא אני…אני הריי לא חלק ממכם יותר" הוא אמר וקולו נע ממקום למקום. אמילי רק שתקה והסתכלה על המתרחש.
"אתה עדיין שד!" היא צעקה עליו.
"חצי שד…" הוא אמר. קולו נשמע ליד אמילי והיא סובבה את פניה כדי לראות מי נמצא לידה.
"מאסטר, דיי עם השטויות" הגיעה אישה ועמדה לא רחוק מהשדה. שיערה השחור והארוך היה אסוף בתסרוקת גבוה, על צווארה הייתה תלויה שרשרת מברזל עבה שליפפה את ידיה. עין אחת מעיניה הייתה מכוסה ברטייה לבנה שמתחתיה נראתה צלקת והשנייה הייתה בצבע אדום, על פניה לא הייתה שום הבעת פנים.
"תפסיקי לקרוא לי מאסטר" אמר הוא והופיע עם הגב אל אמילי, על גבו הייתה קשורה גיטרה מעץ, ושיערו החום נצץ מהשמש. הוא סובב את פניו אל אמיל וחייך אליה.
"קוראים לי ג'ט, נעים להכיר אמילי" חיוכו התרחב. היה אפשר להבחין שאחת מעיניו הירוקות הייתה צהובה עם אישון שחור, דק וארוך. "תני לי לטפל בזה טוב?" הוא שאל עדיין בחיוך ולקח את הגיטרה שלו ומתח את ידו איתה, מהר מאוד היא הפכה לשתי חרבות ארוכות, עבות והלהבים שלהן היו מעוקלים. לאורך החרבות היה קישוט מעוטר בצבע שחור.
"סול" הוא אמר בזמן שהסתכל על השדה שיצרה עוד דמויות צללים. "טפלי באנג'ל" הוא הוסיף ורץ לעבר הדמויות שהתקרבו אליו גם. סול התקרבה במהרה אל אנג'ל וחלפה על פניה של אמילי. אמילי עמדה במקומה בהלם והסתכלה על ג'ט. העיטורים שעל חרבו זרחו בצהוב והוא התקדם במהירות מדמות לדמות. עם כל תנופה קטנה של החרב הדמות התאדתה באוויר והעיטורים זרחו עוד יותר ויותר.
"מאיפה יש לך חרבות טהורות? אתה הרי שד!" שארנה צעקה עליו בפחד כשהיא צעדה אחורה לכיוון היער כשג'ט הלך לכיוונה עם פרצוף רציני והעיף כל דמות שהייתה לפניו.
"חצי שד!" הוא צעק ובמהירות היה כבר לידה ותקע את שני הסכינים בליבה.
"לא!" צעקה אמילי ורצה לעברם. שארנה עמדה כשפרצופה היה המום, ג'ט הוציא את החרבות כשדם זלג מליבה. היא ניגבה עם ידה את הדם והסתכלה עליו, "אז זה דם אדם" היא לחשה, חיוך קטן עלה על פניה והיא התמוטטה על הרצפה.
"הדודה אבי!" התכופפה אליה אמילי והחלה לנער אותה.
"היא כבר מזמן לא הדודה שהכרת, אחריי ששד שוכן כל כך הרבה זמן בבן אדם הוא מחסל את כל נשמתו ולוקח את הגוף לעצמו, האישה הזאתי כבר מזמן מהווה רק גוף לשארנה" הסביר ג'ט ונעץ בשארנה.
"היא לא! כשהיא דיברה איתי היא היתה נחמדה! היא לא יכלה להיות שדה!" הסתכלה אמילי על ג'ט בבכי. הוא התקרב אל בטנה של שארנה וקרע את השמלה, על בטנה היה סמל אדום ומעוטר, סמל של מלך השדים.
"מוזר שהם לא שינו את הסמל אחריי שהם בעצמם הרגו את המלך" הוא גיחך וקם. "לבן אדם לא יכול לעבור הסמל הזה…אלא אם השד משתלט על הגוף לגמרי, כמו שקרה איתה" הוא הסתכל על אמילי, על פניו לא הייתה שום הבעת פנים. "אני מצטער אמילי" הוא אמר והסתובב לכיוון אנג'ל, אמילי הסתובבה והסתכלה גם על אנג'ל מרחוק כשדמעות מילאו את עיניה בגלל "דודתה".
"מה שלומה?" קרא אל סול מרחוק והחל להתקרב אליהן.
"היא מחוסרת הכרה, כנראה השתמשה ביותר מידי אנרגיה" הסבירה היא כשהחזיקה את ראשה של אנג'ל על בירכיה וג'ט התכופף אליהן.
"סול האגאלאקה" מלמלה לעצמה אמילי ונזכרה במה שאלסטור סיפר לה. "אז היא לא מתה" היא המשיכה לדבר לעצמה וחייכה חיוך קטן.
"ג'ט" אמרה סול והסתכלה לכיוון אמילי, ג'ט גם סובב את פרצופו והיה נראה הלם על פניו.
"זוזי משם אמילי!" הוא אמר ורץ לקראתה, היא סובבה באיטיות את ראשה גם ומאחוריה הייתה דמות אישה שעשויה מערפל, עיניה השחורות היו נראות מרושעות ומראשה יצא שיער שריחף. היא לקחה את רגלה של אמילי והרימה אותה אל על כשאמילי צווחה.
"אתם לא תיפטרו ממני בכזאת קלות טיפשים" היא צחקקה וקולה האפל הדהד, הדמות גדלה ונהייתה גדולה יותר פי שלוש ממה שהייתה קודם. ג'ט עצר והסתכל על אמיל בדאגה. הוא חיבר את שתי החרבות ביחד והן הפכו לחרב ענקית בצורת מלבן ארוך, שתי הצדדים של המלבן היו בצבע ירוק והחרב עצמה הייתה כסופה עם עיטור זהוב של לטאה עליה, הידית היתה ממסולסלת בצבע ירוק. בדיוק באותו הזמן הגיעו הרבה עורבים ושארנה לחשה להם משהו, הם לקחו את אמילי ועפו מהמקום איתה.
"אמילי!" הוא קרא אליה אך היא התרחקה כבר יותר מידי.
"אם נסגור הסכם אני אעזור לך" קול נשי נשמע מאחוריו. "אתה בכל מקרה לא תוכל להתמודד מולה לבד. וסול עסוקה. ותן לי להזכר…אתה בסך הכל חצי שד" צחקוק נשמע. הוא סובב פניו אל האישה ועיניה הסגולות היו נראות כמחייכות.