יורשת המפתח – פרק שלישי

"אמילי!" אנג'ל צעקה ואמילי קמה ממיטתה.
"האימון הראשון שלנו היום, צאי החוצה!" פקדה עליה. אמילי קמה חצי רדומה ויצאה החוצה, שם עמד אלסטור עם חרב מעץ, הוא זרק אל רגליה עוד אחת והיא הרימה אותה.
"תתקפי" פקד אלסטור והיה בתנוחת תקיפה, היא הרימה את החרב באיטיות והביטה בה.
"אבל אני לא רוצה להכאיב לך" אמרה אמילי בעייפות.
"אז איך את רוצה להחזיר את שדים?" שאל ברצינות אלסטור ואמילי נעצה ברצפה ושתקה. היא ראתה פתאום איך הוא מתקרב אליה במהירות עם החרב, כשהוא התכונן לתקוף היא הרימה את החרב עם שתיי ידיה וחסמה את מתקפתו.
"זמן התגובה שלך טוב" הוא אמר ונעץ בה בפרצוף מעוצבן.
"אתה יותר מידי קשוח איתה" הכריזה אנג'ל שצפתה בו מהצד.
"קשיחות תעשה אותה יותר חזקה" הוא אמר וחזר למקומו.
"זה בסדר אנג'ל, אני רוצה להתחזק" הסתכלה אמילי עליה בחיוך.
"אם את לא יודעת לתקוף בינתיים ננסה רק שתחסמי תקיפות, את צריכה להתחזק כדי שהאיחוד עם היצורים יצליח לך. לא מספיק רק שהייצור ימצא בתוכך, את צריכה גם להתחזק גופני" הוא אמר ותקף אותה עוד פעם במלא הכוח, היא עוד פעם הספיקה לחסום את זה אבל הפעם נרתעה טיפה אחורה. אלסטור התחיל לתקוף אותה עוד פעם ועוד והיא התחילה להיפצע מתקיפה לתקיפה גם אם היא הצליחה לחסום. הוא היה מהיר וחזק, עיניו זהרו ופניו נראו עוד יותר רציניות מתקיפה לתקיפה וערפל שחור החל להקיף את החרב מהעץ.
"אלסטור זה מספיק!" אנג'ל צעקה אליו אך הוא המשיך לתקוף.
"אלסטור!" היא צעקה אליו עוד פעם, הפעם כל גופו הוקף בערפל הזה. היא הרימה לעברו את ידה וממנה נפלטה קרן אור עבה שהעיפה את אלסטור באוויר הצידה. הוא נחת על רגליו בעדינות רבה והיסתכל על אנג'ל שפגעה בו עם הקרן. הערפל שלו נעלם ועיניו הפסיקו לזהור.
"זה הכל להיום" הוא הסתובב והסתכל על העץ הענקי שהיה מולו, הוא היה עבה ומסולסל וירוק.
"בואי אמילי, עדיין לא התקלחת ולא אכלת" אנג'ל באה אליה ולקחה את ידה. היא הסתכלה על אלסטור בכעס רב אבל הוא רק המשיך להסתכל על העץ.
"תורידי את השמלה" אמרה לה אנג'ל בינתיים כשהכינה לה את האמבט.
"את לא צריכה אנג'ל, אני יכולה להסתדר לבד" אמילי נעמדה בצד של חדר האמבט וצפתה באנג'ל.
"אני רוצה רק לראות למה הוא גרם" היא אמרה ברציניות והתקרבה לאמילי, היא חיכתה עד שתוריד את השמלה אבל היא רק הביטה הצידה.
"אם את לא תורידי אותה אני אצטרך להוריד אותה בכוח" הכריזה אנג'ל ואמילי לא שמה לב אליה. היא לקחה את השמלה והחלה למשוך אותה כלפי מעלה כשאמילי ניסתה להחזיק אותה.
"אני לא רוצה להוריד אותה!" צעקה אמילי.
"אני רק רוצה לראות אם את בסדר!" היא המשיכה למשוך אותה כלפי מעלה, באותו רגע היא משכה חזק מידי והיא נקרעה, אמילי עמדה שמה מובכת וניסתה להסתיר את הגוף שלה עם ידיה. היה כבר אפשר לראות שהיו עליה סימנים כחולים, אנג'ל הסתכלה עליה מרוגזת ומלאת זעם.
"אתן בסדר שמה?" שאל אלסטור מחוץ לדלת חדר האמבטיה. אנג'ל ישר הסתובבה ופתחה את הדלת לו כשפניה מלאות זעם. הוא הסתכל על אמילי שישר הסתובבה כדי שלא ייראו את גופה ואז פנה את ראשו הצידה. אנג'ל סטרה לו בחוזקה, יצאה וסגרה את הדלת אחריה כשהשאירה את אמילי לבד.
"מה חשבת לעצמיך?!" היא צעקה עליו אבל הוא שתק. "למה אל ליאון התייחסת אחרת?! איך היא בדיוק שונה ממנו?!" היא המשיכה. אמילי התיישבה על הרצפה ורק הקשיבה להם, "כמו אבא ואמא" היא מלמלה.
"תתייחס אליה בכבוד! היא המאסטרית החדשה שלך עכשיו!" אנג'ל המשיכה ואלסטור עדיין המשיך לשתוק. נשמעו צעדים שלו והוא עוד פעם פנה החוצה.
"אמילי, אני הולכת להביא לך שמלה חדשה" קראה אנג'ל מחוץ לחדר. אמילי לא ענתה לה והמשיכה לשבת על הרצפה. היא הסתכלה על השרשרת שהייתה על צווארה, המפתח זרח ואפשר היה לחשוב שהוא רוצה להגיד משהו. "למה אני?" היא שאלה והסתכלה עליו. "בטח ליאון היה ממש חזק…" היא חייכה.
אחריי שהתקלחה והתלבשה היא יצאה מהחדר והריחה ריח של מאפה. משמאלה אנג'ל הוציאה מתוך התנור עוגה שיצא ממנה ריח של גבינה. היא הניחה אותה מהר על השולחן בגלל שהייתה חמה.
"למה הכנת עוגה?" אמילי שאלה בסקרנות.
"ולמה לא? היום הראשון של האימונים שלך ומהמאסטר הקודם למדתי כמה מתכונים של בניי אדם" היא חייכה אליה. אמילי רצתה לשאול אותה על ליאון אבל היא דיי פחדה…אם היא נבחרה כהבאה אז בטח משהו קרה עם הקודם.
"איפה אלסטור?" אמילי שאלה.
"עדיין בחוץ, תשאלי אותו גם אם הוא רוצה עוגה" ענתה לה. אמילי הלכה החוצה והסתכלה עליו, הוא ישב מול העץ והיה אפשר לראות משו ארוך מונח על בירכיו. היא התקרבה אליו בעדינות ואז כשנעמדה מאחוריו ראתה חרב ארוכה שחצויה לשניים. ידיו של אלסטור היו מעל איפה שהיא נחצתה וערפל שחור הקיף את החרב, באיטיות שניי החצאים החלו להתחבר.
"אנג'ל הכינה עוגה, אם אתה רוצה…" היא לחשה מאחוריו והערפל הפסיק.
"אם את לא זוכרת אנחנו לא אוכלים מאכלי אדם" הוא אמר. אמילי לרגע תהתה ואז נאנחה, היא הסתובבה חזרה.
"חכי" אמר אלסטור וסובב אליה את ראשו. "היא בטח שלחה אותך כדיי שאני את…" הוא עצר וגיחך.
"שבי" הוא אמר ואמילי התקרבה והתיישבה לידו.
"אני מתנצל על היום" הוא אמר והניח את החרב על הרצפה מולו.
"זה בסדר, זה לא כאב כל כך" היא אמרה. "ומה זאת החרב הזאת?" היא הצביעה עליה.
"קטאנה…" הוא לחש, "אבא של אנג'ל נתן לי אותה במתנה" הוא חייך לעצמו.
"אבא של אנג'ל היה מישהו חשוב?" היא שאלה.
"הוא היה המלך של המימד שלי" הוא הרים את מבטו למעלה.
"אז אנג'ל היא נסיכה?" היא שאלה בהלם.
"כן" הוא אמר, "אבל היא לא אוהבת כשמתייחסים אליה ככה" הוא הוסיף.
"אלסטור, איך מזהים שדים?" היא המשיכה לשאול.
"מקיפה אותם אנרגיה אפלה שאפשר להרגיש אותה. לרובם גם יש סמל של מלך השדים, סמל אדום ומקושט. הוא יכול להימצא בכל מיני מקומות בגוף אז לא תמיד תוכלי לראות אותו, גם לא לכולם יש אותו" הוא הסביר.
"אז גם להם יש מלך…" היא לחשה.
"המלך שלהם גורש מהכס המלכות שלו, יש שמועות שגם הרגו אותו, עכשיו יש כמה שדים שהם הכי חזקים, אחד מבניהם שד הסיוט…זה שהרג את ליאון" הוא הסביר.
"אלסטור, אתה יכול לספר לי על המאסטר הקודם שלך?" היא שאלה לבסוף.
"רק אם את תספרי לי על ההורים שלך" הוא הסתכל עליה בחיוך והיא הנהנה לו.