יורשת המפתח – פרק שלוש עשרה (חלק א')

אמילי ואדואטה הלכו יד ביד ביער החשוך כשרק מעט חרקים שדמו לגחליליות העירו את הדרך.
"היער הזה נראה כה קסום" אמרה אמילי והסתכלה על החרקים הזוהרים שהתעופפו לידה.
"מה את כבר רואה בחושך הזה?" צחקקה אדואטה והסתכלה על אמילי, חיוך ערמומי נראה על פניה. "אני אראה לך הקסם שבו…הריי זה היער שלי" היא המשיכה לחייך והחלה לרוץ כשאמילי מנסה לעקוב אחריה. אז אדואטה עצרה לפתע ונשמע צליל של מים גועשים, הוא הגיע מלמעלה. אדואטה לפתע שרקה ומהעצים יצאו ציפורים עם גוף של ברבור בצבע לבן אבל עם זנב של טווס. הן יצאו באיטיות עם זנבם הארוך שזהר בגווני סגול, ירוק וורוד. הן נעמדו בשורה, הרימו את זנבם ופתחו אותו…היופי שקרן מהזנבות הדהים את אמילי והיא עמדה בפה פעור כששמה לב שמאחורי זנבותיהם הזוהרים היה מפל, המים ממנו ירדו בנחת ובשקט לתוך הנהר . אדואטה המשיכה לחייך ונגעה בעלה של עץ שהיה מעליהם, לחשה משהו וכל העלים החלו לזהור, כך עץ אחריי עץ. אז אדואטה רצה אל הנהר הכניסה את ידה לתוכו ועוד פעם לחשה משהו, הוא החל לזהור ודגים כחולים בעליי זנב צבעוני החלו לקפוץ ולצלול בחזרה בנהר הרחב והשקט. החרקים שדמו לגחליליות המשיכו להתעופף סביב ואורם הירוק החל להשתנות לכחול ואז לירוק, אדום, צהוב, סגול… הברבורים עם הזנב טווס החלו להסתובב במעגל ובידיה של אדואטה הופיעה הקשת שלה, היא התיישבה על הדשא והחלה לנגן בה עם החוט היחיד שהיה שמה וזמזמה מנגינה, הגחליליות עפו לפי הקצב של המנגינה, הדגים קפצו מהמים בצלילים הנמוכים והברבורים עם הזנב טווס נענו עם זנבם, פתחו וסגרו לפי הקצב של המנגינה.
"אמילי, את לא יכולה לברוח ככה" ליאון יצא פתאום מהעצים בזעם ונעמד מול אמילי כשהברבורים עם הזנב טווס רצו משם והחרקים עפו. הקשת של אדואטה נעלמה פתאום והיא קמה על רגליה.
"את אדואטה נכון? היה קל למצוא אתכם יותר בגלל כל האור הזה" מבטו היה רציני.
"ומי אתה?" גיחכה אדואטה.
"ליאון, אני הנכד של אל האור" הוא אמר ואדואטה ואמילי עמדו בהלם. "את הולכת לפתוח לנו את השער או לא?" הוא המשיך.
"לנו?" שאלה אמילי ואדואטה עדיין עמדה כשפניה היו בהלם.
"אני יכול לחזור ביחד אתך למימד שלך אם את רוצה…אבל אף אחד לא יראה אותי חוץ ממך. גם כן אני אצטרך להיות בתוך גופך" הוא הסתכל על אמילי.
"אני לא יודעת איך לגרום לכך שתהייה בתוך גופי…וגם, למה אתה רוצה את זה? לחזור בחזרה ולהיות כל הזמן בתוך גופי?" שאלה אותו אמילי.
"יש לי כוח עצום בתוכי שאני לא יכול להתמודד אתו, יותר נכון פוחד להתמודד אתו. וגם לך יש כוח עצום בתוכך שרק מחכה להתפרץ. את תוכלי לעזור לי ואני בתמורה אעזור לך" חייך אליה ליאון.
"אבל איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה אותו אמילי.
"אני מתתי מפגיעה מנייט, הכוח שלו נכנס אליי ולא עזב, הוא יכול להשתלט על כל גופי. ובינתיים הכוח הקטן מסבי נלחם בו…אבל זה לא ייקח עוד הרבה זמן, כי כל פעם שאני משחרר טיפה מהכוח של סבי הכוח האפל של נייט משתלט עליי. אם זה ימשיך ככה אני אמות, כי הסיוט שלי היה להפוך לסבי. ניסיתי כמה שפחות להשתמש בכוח שלו ולחיות כבנאדם. אני לא רוצה שייצפו ממני להרבה רק בגלל שאני הנכד שלו. ומה שנייט עשה זה להגביר את הכוחות שבי, שאני אהפוך למפלצת שתמיד פחדתי ממנה. ולא משנה אם היא טובה או רעה, אני פשוט לא רוצה להיות בעל כוחות עצומים כאלה. והגוף שלך מלא בכוח הזה, הוא יכול לנצח את החושך בי, לגרש אותו. ואז אני אוכל לחזור לחיות בשקט בעולם הזה, בלי לפחד מכלום" הוא הסביר ואדואטה השפילה את פניה.
"מה תעשה כשתפגוש את נייט?" שאלה אדואטה.
"מה אני כבר יכול לעשות? אני כמו רוח שרק אהיה בתוכה. ואלמד אותה איך להתמודד אם כוחותיה. ואנסה להנחות אותה לדרך הנכונה, אם היא רק תסכים לי" הוא חייך אליה.
"אני מסכימה" היא אמרה ואדואטה חייכה אליה.
*****
אדואטה עמדה ליד העץ עם אמילי כשמולם הגיע ליאון עם ריין ואנילי.
"הבאתי אותם" חייך ליאון אל אדואטה ואמילי. אדואטה הסתכלה לעברן בפרצוף מודאג, אז אמילי לקחה את ידה והחזיקה אותה כשחייכה אליה. אדואטה הסתכלה עליה בחזרה וחייכה גם, אז הסתכלה אל אחיותיה באותו חיוך.
"אדואטה" קראו שתיי האחיות ורצו אליה כשידיהן היו פרוסות, הן קפצו עליה ושלשותיהן נפלו על האדמה. צחוק נשמע מהן ואדואטה הייתה נראית מאושרת ושתיי האחרות פרצו בבכי.
"כבר שש עשרה שנה לא ראינו אותך" אמרה אנילי וקמה מעליה.
"וזה נראה יותר" אמרה ריין וגם קמה ביחד עם אדואטה, שלשותיהן עמדו והחזיקו ידיים כשכולן חייכו.
"באתי לפתוח לאמילי את השער" היא אמרה, "אני סומכת עליה כהיורשת החדשה" היא חייכה אליה ואמילי חייכה לה בחזרה.
שלוש האחיות נעמדו ליד העץ, שמו עליו את ידיהן והחלו ללחוש משהו לא מובן. שער זהוב נפתח בתוך העץ הזוהר והגדול. ליאון הושיט את ידיו אל אמילי, "תנסי לחוש את האנרגיה שלי ותנסי לקבל אותה אלייך" הוא אמר. אמילי שמה את ידיה על ידיו ונעצה מבט בהן. כלום לא קרה…
"תתרכזי באנרגיה" אמר ליאון שהסתכל עליה. אמילי סגרה את עיניה והיה נראה שהיא מנסה להתרכז, אז חיוך קטן עלה על פניה והיא החלה לצחקק.
"זה מדגדג" היא אמרה.
"עכשיו תנסי לקבל אותה אלייך" אמר ליאון.
"תמהרו, לא נוכל לעמוד כך לנצח" אמרה אדואטה ברציניות.
"אני לא מצליחה" אמרה אמילי.
"תנסי יותר" אמר ליאון.
"ליאון" קראה לו אדואטה, הוא סובב אליה את פניו וראה איך עלים שהיו על האדמה מתחילים לאט לאט להישאב פנימה לתוך השער.
"אמילי איך את?" הוא שאל אותה כשהיא הנידה עם ראשה לשלילה, הוא נאנח באכזבה.
"יש לי שיטה אחת אבל אני מוכרח להזהיר, זה לא יהיה נעים" אמר הוא כשאמילי פתחה את עיניה והסתכלה עליו. השער למימד של הבניי אדם החל לשאוב יותר חזק.
"תנסה" אמרה אמילי.
"אני נחלשת" אמרה ריין והחלה בקושי לעמוד על רגליה.
"ליאון תמהר" אמרה אנילי.
"אני יודע אני יודע, תחזיקו עוד קצת מעמד!" הוא ציווה עליהן. עיניו של ליאון החלו לזהור באור זהוב והוא הפך לאט לאט לערפל בצבע צהוב. אז במהירות הערפל נכנס לתוך גופה של אמילי כשצעקה נשמעה ממנה. היא נותקה מהאדמה ונשאבה דרך החור. אז הוא נסגר במהירות ושלוש האחיות התיישבו על הדשא…
*****
"אלסטור תירגע! אתה יותר דואג ממני" אמרה אנג'ל בדאגה כשהסתכלה עליו הולך מצד לצד וכוסס את ציפורניו.
"למה אתה כל כך דואג לה?" שאל פתאום ג'ט שנשען על הקיר של הבית, "מה…אתה אוהב אותה?" הוא הוסיף לפתע ועל פניו הופיע חיוך ערמומי. אלסטור פתאום נעמד במקומו ונעץ מבט בג'ט כשלידיו האנויו והארו צחקקו.
"היא המאסטר שלי" הוא נעמד במהירות ליד ג'ט כשסכין קטן נשלף מידו של אלסטור והיה ליד גרונו של ג'ט.
"אני מרגישה משהו" אמרה סול כשידה הייתה מונחת על העץ שבבית של אמילי. כולם הפנו את מבטם אליה ואלסטור הוריד את ידו מגרונו של ג'ט.
"זה מתקרב לפה" הוסיפה סול. לפתע נפתח חור בתוך העץ שדחף את סול הצידה וממנו נפלטה ילדה והיא נפלה על הקרקע.
"אמילי" רצה אליה אנג'ל וחיבקה אותה.
“אנג'ל" אמרה בעייפות אמילי והסתכלה עליה, "יש לי סחרחורת" היא שמה את ידה על מצחה וגופה החל להתנדנד קדימה ואחורה.
"אמילי מה קרה לך? איפה היית?" אלסטור החל לתחקר אותה בדאגה.
"אלסטור…" לחשה אמילי בחיוך אליו.
"היא בטח בזבזה הרבה אנרגיה כשעברה לפה בחזרה, גם לא ידוע איך היא עברה. היא צריכה לנוח, קחו אותה לחדרה" אמרה סול ואלסטור ואנג'ל הנהנו לה ועזרו לאמילי לקום מהקרקע.
"ולמה אתם עומדים? לכו גם תעזרו" הוסיפה כשהסתכלה על האנויו, הארו וג'ט עומדים ומסתכלים על אמילי שנסחבת.
"סול, תירגעי" חייכה אליה הארו כשסול הסתכלה עליה ללא הבעת פנים, "הריי את יודעת שאני שונאת אנשים שאומרים לי מה לעשות" היא הוסיפה וגיחוך קטן נפלט ממנה. היא נכנסה לבית והאנויו אחריה בשקט.
"סול" אמר ג'ט והתקרב אליה, "את לא סיפרת לי על זה שנשאבת פעם אל הצד האפל" הוא אמר.
"זה לא משנה כרגע" אמרה סול והתקדמה אל פתח הבית.