יורשת המפתח – פרק שישי

חור נפתח במטבח איפה שאלסטור ואמילי היו, אנג'ל יצאה ממנו ועל פניה הייתה הבעה של תדהמה.
"איפה הנבל?" שאלה אמילי ואנג'ל בהתה בנקודה כלשהי.
"אנג'ל?" שאל אותה אלסטור.
"אה?" היא הסתכלה עליו בבהלה.
"את בסדר?" שאל הוא וחייך אליה. אנג'ל הנהנה והסתכלה על אמילי.
"אמילי את כבר צריכה ללכת לישון" היא אמרה, אמילי קמה בעצב והסתכלה על אלסטור.
"אני אלווה אותך לחדר" אמר אלסטור, קם והתקרב אליה.
"לא, אבל רצינו להתחרות בזריקת סכי…" אלסטור מהר סתם את פיה של אמילי ולא נתן לה לסיים את המשפט.
"זריקת מה?" שאלה אנג'ל בחשד והסתכלה על אלסטור. אלסטור רק חייך והוביל במהרה את אמילי משם.
הוא ואמילי עמדו ביחד ליד חדרה במסדרון הענקי שהיו בו עוד חדרים, הם שתקו עד שהוא החליט להסתובב וללכת משם.
"אלסטור" לחשה היא והוא סובב את ראשה אליה. "אני רוצה להתאמן בזריקת סכינים" היא המשיכה ללחוש.
"תקומי מחר מוקדם בבוקר, לא כדאי שאנג'ל תדע על זה" צחקק לעצמו אלסטור, אמילי הנהנה אליו ונכנסה אל חדרה.
הוא נכנס למטבח ונשען על אחד מהקירות, הוא הסתכל על אנג'ל שישבה ליד השולחן ונעצה בנקודה אחת בריכוז.
"עכשיו תספרי לי מה קרה" הוא דרש והתיישב גם הוא ליד השולחן מולה.
"אתה ידעת על זה נכון?" היא הסתכלה עליו בפרצוף מעוצבן והוא שתק. "ליאון הוא נכדו של אל האור" היא הוסיפה. מבטו של אלסטור נשאר כמו שהוא היה.
"קודם כל, אף פעם לא הכרתי את המשפחה של אל האור. ואם בין שנינו מישו היה צריך לדעת עליה זאת את, הרי אל האור הוא אחיו של אביך. ועכשיו, מאיפה יש לך את המידע הזה?" הוא שאל בחשד.
"זה מה שמדאיג אותך עכשיו?! היו יכולים להיות לו את כוחות האל!" צעקה עליו אנג'ל והוא הראה לה עם האצבע להיות בשקט כי אמילי הלכה לישון.
"אם היה לו את הכוחות שלו הינו כבר מזמן מרגישים את זה, הכוחות של האל לא חייבים להמשיך מדור לדור. ותעני על השאלה" הוא דרש. היא קמה בפתאומיות והסתובבה אליו עם הגב.
"הארו לא מתה, יש סיכוי שגם האנויו וסול אבל היא לא יודעת מה קרה להם" היא אמרה והסתובבה אליו, פניו היו מלאים תדהמה. "מחר אנחנו עוזבים, צריך להתרחק מפה ולהתחיל לאמן את אמילי יותר טוב, מתחיל להיות מסוכן פה" היא אמרה והלכה משם כשאלסטור עמד במקומו ושתק.
******
"אלסטור…" אמילי לחשה לתוך אוזנו בזמן שהוא ישן. "אתה עדיין ישן?" היא שאלה עוד פעם.
"עכשיו כבר לא" הוא פתח באיטיות את עיניו וראה מעליו את פניה המחייכות. היא ישבה על בטנו והסתכלה עליו.
"את כבדה" הוא אמר והסתכל עליה בעייפות. "אנג'ל עדיין יושנת?" הוא שאל באותו הקול העייף והיא הנהנה.
"אתה הבטחת לי…"
"אני זוכר, אני זוכר" הוא קטע אותה ושניהם קמו. היא לקחה את ידו והובילה אותו החוצה בזמן שעיניו עדיין היו חצי סגורות. בחוץ ליד העץ הגדול על הדשא היו מונחים כמה סכינים ומולם על הקיר של הבית היה קרש ועליו מצוירת מטרה.
"עכשיו נעשה את זה, אי אפשר אחר כך?" הוא המשיך לדבר בעייפות.
"לא" היא שילבה את ידיה והסתכלה עליו. הם התקרבו ביחד לעץ הגדול ואלסטור הסתכל על הסכינים. הוא הרים אחד והחל לזרוק כלפי מעלה באוויר.
"הוא כבד מידי" הוא מלמל ושם את הסכין בחזרה. "תתחילי את קודם" הוא אמר. היא הסתכלה על הסכינים ובחרה סכין אחר ממה שאלסטור הרים קודם. היא הסתכלה על המטרה וזרקה אותו בכל הכוח אך הוא בכל זאת סטה לצד אחר ולא פגע בשום דבר, אלסטור החל לצחקק. הוא הושיט את ידו כשכף ידו הייתה מורמת כלפי מעלה וממנה יצא ערפל שחור, כשהערפל הפסיק על ידו הופיע סכין חד וכסוף, הידית של הסכין הייתה שחורה עם קישוטים ועיטורים ובקצה הידית היה חור שכנראה היה בשביל האצבעות.
"איך עשית את זה?" היא לחשה והוא זרק את הסכין ישר למטרה ולא התייחס לשאלתה. הוא התקרב אל המטרה והוציא אותו מהעיגול האדום וחזר בחזרה, הוא הושיט לה אותו והיא הסתכלה עליו.
"רצית שאני אלמד אותך לא?" הוא שאל. היא לקחה את הסכין והסתכלה עליו. אלסטור הראה לה תנועה עם היד איך הסכין אמור להיזרק והיא חזרה אחריו כמה פעמים אך לא הצליחה באף אחת מהן.
"אל תוותרי" אמר אלסטור בצחקוק ואמילי זרקה יותר חזק אך הוא הפעם גם לא פגע.
"עכשיו אתה תלך להביא אותו" היא הכריזה והסתכלה עליו בכעס, הוא גיחך וצעד קדימה, הוא כופף את גבו כדי לקחת את הסכין בזמן שאמילי התגנבה מאחוריו ודחפה אותו אל לקרש. קרניו נתקעו והוא היה מכופף במקומו ולא זז בזמן שהיא צחקקה מאחורה.
"עכשיו פגעתי במטרה" היא צחקה יותר חזק. כשהיא נרגעה היא ראתה שהוא עומד מולה עם הקרש עם המטרה על קרניו.
"מצחיק" הוא הסתכל עליה בחיוך מאולץ כשהיא סובבה את פניה הצידה וניסתה לא להתפקע מצחוק יותר.
"אלסטור, אמילי?" קולה של אנג'ל נשמע מתוך הבית. אלסטור ואמילי החליפו מבטים מפוחדים ביניהם ואז אלסטור התכופף אליה ואמילי החלה למשוך את הקרש מקרניו.
"יותר חזק" לחש לה אלסטור בלחץ.
"אני מנסה" היא לחשה אליו בחזרה.
מהצד פתאום נשקפה דמות עם שמלה לבנה ארוכה, אמילי ואלסטור ישר הפסיקו והסתכלו עליה כשעל פניה לא הייתה שום הבעת פנים. היא התבוננה באיטיות בקרש ואז על הסכינים שהיו מונחים ליד העץ ולידם.
אמילי הסתכלה עליה בלחץ.
"בוקר טוב" היא אמרה ללא רגש במילותיה.
"אני מצטערת אלסטור" אמרה אמילי במבוכה וברחה לתוך הבית במהרה.
"איך נתת לה לגעת בסכינים?" היא שאלה באותו טון והוא שתק.
"את רצית לעשות אותה יותר חזקה אז…"
"כן אבל לא עם סכינים" היא קטעה אותו. היא התקרבה באיטיות אליו וידה הימנית החלה להתעטף בערפל זהוב, היא שמה את ידה מתחת לקרש ובמכה אחת כשהרימה את ידה כלפי מעלה הקרש נחצה והיה יותר קל להוריד אותו. אז הם עמדו אחד מול השני ושתקו.
"את מרגישה את זה?" שאל פתאום אלסטור.
"כן" היא לחשה.
כמה עורבים נשמעו ואלסטור ואנג'ל הרימו את ראשם כלפי מעלה, הם עפו ומאחוריהם היה ערפל שהיה דומה בצורתו לענן שחור, דק וארוך. הוא עף מעליהם והמשיך הלאה.
"שדת הצל…" מלמלה אנג'ל.
******
ניגון גיטרה נשמע מנער שישב על סלע בשדה הרחב.
"מאסטר, אנחנו צריכים להתקדם" אישה עמדה מאחוריו, שיערה השחור והארוך היה אסוף בתסרוקת גבוה, על צווארה הייתה תלויה שרשרת מברזל עבה שליפפה גם את שתי ידה, כך היא קיצרה את אורכה.
קול עורבים נשמע והם הרימו את מבטיהם למעלה, ערפל שחור שהזכיר ענן עף לו אחרי העורבים.
"שד" הנער אמר וקם מהסלע.
"קודם אנחנו צריכים למצוא אותה" האישה אמרה והסתכלה על פניו של הנער שהיו מוסחות ביער שהיה רחוק מהם, הרוס ומלא בעצים שחורים ללא עלים, הענן נחת שמה.
"אה כן" הוא גיחך לעצמו והסיט את מבטו.
"איך אמרת שקוראים לה? אמילי נכון?…"