יורשת המפתח – פרק ראשון

האיש המובס שכב על הקרקע…
"ליאון, אנחנו אמורים ליטפוס שדים מהמימד שברחו, לא לחסל אנשים שמתגרים בך" עמדה אישה עם פרצוף עצבני, היה לה שיער ירוק וארוך וסביב ראשה היה סוג של כתר מוזהב, היא לבשה שמלה לבנה, משוחררת אשר עליה הייתה חגורה עור חומה שנחה על מותנייה.
"אני יודע אנג'ל, אבל זה ממש כיף" חייך ליאון עם חיוכו הערמומי והסתכל על האיש שגסס על הקרקע.
"נלך?" שאל ליאון וסידר את שיערו השחור, הוא הסתובב והאישה הלכה אחריו.
"את הרי שונאת אותי אנג'ל, נכון?" הוא שאל בסקרנות, אך היא רק המשיכה ללכת אחריו בשקט.
"מאסטר, אנג'ל, ברוכים השבים" קד אליהם קידה גבר עם שיער שחור, פרוע וכמה פסים אדומים בו. היו לו עיניים צהובות, על ראשו היו זוג קרניים ארוכות, לא ישרות.
"אלסטור, לא מגיע לו היחס הזה" אמרה אנג'ל וליאון החל לצחקק.
"אנג'ל, אבא שלך בחר את יורש המפתח, את צריכה לכבד את בחירתו" הסתכל עליה אלסטור עם פרצוף עצבני.
"הוא לא עוזר לנו בכלל, הוא רק מטיל איומים על כולם ומנצל אותנו לרעה" אמרה אנג'ל מעוצבנת והסתכלה על ליאון.
"אבא שלך עשה את המעשה הנכון, בחר את האיש שניראה לו יותר חזק אפילו ממנו" ליאון התחיל לצחוק. "הזקן לא יכל להתמודד עם כל המפלצות לבד?" הוא הגביר את צחוקו.
"איך אתה מעז, הוא נתן לך אמון ואת המפתח ואתה מדבר ככה עליו? ועוד אחרי שהוא מת?!" עיניה התמלאו שנאה והיא הלכה לעברו.
"אנג'ל לא" נעמד לפניה אלסטור ולא נתן לה מעבר.
"אם לא אבא שלי הייתי מורישה את המפתח למישהו אחר" היא אמרה בכעס ונכנסה לתוך חור שניפתח בחדר.
"אנג'ל תמיד תברח אל המימד שלה אחריי ריב?" הסתכל הצידה ליאון, הוא גיחך "אני הולך להתקלח" הוא הוסיף.
******
"אנג'ל…" אמר אלסטור כשיצא מחור שנוצר לידה. הוא צעד על הדשא הירוק לעברה כשהיא ישבה על סלע וניגנה בנבל שלה.
"יום מואר היום, במימד הזה יש רק יום אחד בשבוע ששלושת השמשות בו נעמדות ברקיע במקום אחד" היא אמרה והמשיכה לנגן.
"אנג'ל, אני יודע שאת שונאת אותו אבל את צריכה לפחות לחכות עד שהוא יעזור לנו להחזיר את כל השדים שברחו…הם מהווים סכנה על המימד שלהם" אלסטור התיישב לידה.
"אני יודעת, אבל כנראה לא אכפת לו מזה. בקצב הזה שדי המימד שלנו יספיקו להשתלט על כל אדם ואדם" היא אמרה בעצב ואלסטור שתק לידה.
"אני הייתי חייב לאבא שלך הרבה והבטחתי לו להישאר תמיד ליד יורש המפתח. אם את רוצה את תישארי פה ואני רק אמסור לך מידע מה מתרחש אצליהם בעולם" קם בפתאומיות אלסטור ומולו עוד פעם ניפתח חור והוא ניכנס לתוכו. אנג'ל המשיכה לשבת במקום ולא ידעה מה לעשות.
"אלסטור בוא לשוק איתי" אמר לו ליאון אחרי שיצא מהמקלחת.
"כן מאסטר" אמר אלסטור והחור בדיוק ניסגר מאחוריו. "אני לא חושב שאנג'ל תבוא איתנו" אמר אלסטור.
"זה בסדר, שניי גברים יסתדרו לדעתי, לא?" אמר ליאון וטפח על כתפו של אלסטור והם יצאו אל עבר השוק.
"זה ליאון ואחד מהמיימד האחר", "הוא דומה לשד…", "תהייה בשקט הוא עוד ישמע אותך" אלסטור שמע שניי גברים מדברים ביניהם בנתיים כשליאון סחר עם איש אחר.
"אבל הוא חזק כמו שד…מיומן בחרבות וסכינים" אלסטור המשיך לצותת לשיחה בין הגברים. "והייתה עוד אחת עם ליאון, אבל היא לא חזקה כל כך. שמעתי שהיא שולטת רק בכוח שמרפא" הם המשיכו.
"אנג'ל" הסתכל עליהם אלסטור פתאום. "השם שלה הוא אנג'ל" הוא המשיך, שניי הגברים היו נראים מפוחדים.
פתאום מאחוריי אלסטור נשמעו צרחות, הוא הסתכל אחורה ואנשים החלו לברוח ממשהו. אז יצא נער עם שיער שחור, עיניו היו שחורות והוא חייך. מתוך גבו יצאו שרשראות ברזל והם זזו מעצמן.
"אני מחפש את יורש המפתח" הוא אמר, קולו היה נישמע אפל.
"מה אתה צריך ממני?" יצא ליאון ונעמד כמה מטרים ממנו
"מאסטר!" אלסטור רץ לכיוונו ונעמד לידו, הנער רק חייך.
"אני שואל עוד פעם…מה אתה צריך ממני?" ליאון היה ניראה כבר מעוצבן.
"מה דעתך, להעביר לי את המפתח ולהישאר בחיים?" הוא שאל וחיוכו הערמומי הופיע.
"מה דעתך להילחם נגדי?" שאל ליאון, חיוכו של הנער עלה עוד יותר.
"מאסטר, הוא יותר חזק ממה שאתה חושב" לחש לו אלסטור.
"אז אתה רומז שאני חלש?" שאל ליאון בעצבנות והיסתכל על אלסטור, אלסטור רק השפיל את מבטו.
"אני מסכים" ענה הנער.
"שמעת אותו" אמר ליאון ואלסטור הינהן. הוא ניכנס לתוך גופו של ליאון והם התאחדו כאחד. עיניו של ליאון נהפכו לצהובות וגדלו לו קרניים שחורות. בתוך ידו של ליאון יצאה חרב יפנית ארוכה, קטאנה. הוא נעמד בתנוחת מלחמה והתכונן למתקפה. לפני שהוא שם לב אחת מהשרשראות פגעה בו והעיפה אותו אחורה למרחק רב. הנער החל לצחקק בקול רם.
"וזה יורש המפתח?!" הוא קרא אל ליאון כשהוא בקושי התרומם על רגליו.
'מאסטר', קולו של אלסטור נישמע בתוך ליאון. 'אני אהיה בסדר', ענה לו בחזרה במחשבותיו.
בדיוק ניפתח חור לידם ויצאה משם אנג'ל, היא הסתכלה על הנער ואז על ליאון בכעס.
"סתכלו מי סוף סוף חזרה מהמימד שלה" אמר ליאון כאשר נעמד. אנג'ל היתקרבה אליו וסטרה לו.
"בשביל מה זה היה?!" צעק עליה ליאון.
"אלסטור מה חשבת לעצמיך?!" אנג'ל צעקה עליו.
"יכולת לחכות עד שהוא ייצא ממני!" צעק עליה בחזרה.
"עד שהוא היה יוצא היית כבר מת!" פניה הפכו לכעוסים עוד יותר, אלסטור הופרד מגופו של ליאון והשפיל את ראשו ליד אנג'ל.
"תברחו מכאן…זה שד הסיוט. וניראה שהנער הזה קיבל אותו, אם הוא לא היה מקבל, לנער הזה לא הייתה אנרגיה כזאת גדולה שניפלטת ממנו עכשיו" אמרה אנג'ל בדאגה.
"אני לא מפחד מהנער או מהשד! " אמר לה ליאון בכעס. אנג'ל פתאום הרימה את ידה ועליו הבהב סימן מקושט בצבע צהוב.
"כל עוד אתה יורש המפתח, והסימן הזה ימשיך להבהב כשאתה בסכנה, אני לא אוכל לנטוש אותך למות" הסבירה אנג'ל.
"היי! אני מחכה פה!" צעק הנער מרחוק.
"אני אסתדר בלי שתצילי אותי" אמר בכעס ליאון והתקרב אל אלסטור. "תן לי את הקטאנה שלך" דרש הוא ואלסטור הושיט לו אותה. ליאון התקרב עם החרב בידו לכיוון הנער.
"מאסטר! בלי ייצור בתוכך אתה לא תצליח!" צעק אליו אלסטור.
"אני לא חלש כמו שאתה חושב!" צעק בחזרה ליאון. "הוא ימות…" לחשה אנג'ל.
ליאון נעמד מולו והסתכל עליו, אחריי כמה זמן הוא התחיל לרוץ לכיוונו ואז קפץ אליו עם הקטאנה מועפת אל זרועותיי הברזל שלו. הנער רק התחיל לצחוק עליו עוד פעם בקול רם. ברגע שהקטאנה נגעה באחת הזרועות היא נחצתה לשניים.
"מדהים" לחש אלסטור כשעיניו ניפתחו לרווחה. ליאון עמד שמה עם חצי החרב שלו ולא ידע מה לעשות.
"באמת חשבת שתוכל לנצח אותי עם חרב כזו?" שאל אותו הנער בסקרנות. והשחיל דרכו במהירות את אחת השרשראות, אז כשהוציא אותה דחף אותו בחזרה למרחק שבו אלסטור ואנג'ל עמדו.
"זה היה יותר מדי משעמם, אני אחכה פשוט ליורש הבא ואז אחזור" הסתובב הנער והלך משם. אנג'ל ישר רצה אל ליאון וכיוונה את ידיה לכיוון הפצע הענקי שנהייה בבטנו, היא עצמה את עיניה והחלה למלמל מילי קסם. החור לא ניסתם, אפילו לא קצת.
"אנג'ל זה חסר טעם, את רואה בעצמיך עד כמה הוא ענקי" אמר ליאון והיחל להיעלם אל תוך הרוח, אנג'ל פתחה את עיניה והרחיקה את הידיים שלה. "זה מה שטוב ביורש המפתח…אני אעלם כיצור, אולי ניפגש במימד שלכם, הרי הפקדתי חלק מהנשמה שלי במימד שלכם כחלק מההסכם, רק נקווה שיקבלו אותי שמה. ואתם תהפכו לרוחות עכשיו נכון?" שאל ליאון והינהנה אליו אנג'ל. "בהצלחה במציאת היורש הבא" חייך ליאון והושיט לה מפתח זהב ונעלם לגמרי.
אלסטור ואנג'ל הלכו משם בשקט ולא הוציאו מילה. הם טיילו ברחובות בין אנשים שכבר לא יכלו לשים לב אליהם. פתאום רצה ילדה לכיוון שלהם, שיערה החום והארוך התנופף ברוח והיה לה חיוך על פניה, כשהיא רצה היא פתאום עצרה והיסתכלה עליהם "שלום" אמרה היא בביישנות כשהם נעצו בה.
"היא רואה אותנו?" שאל אלסטור בדאגה והיסתכל על אנג'ל שרק הסתכלה עלייה בתדהמה.
"כניראה זאת היורשת הבאה שלנו…" היא חייכה פתאום. "אנג'ל לא! זאת בטח איזשהי בדיחה! היא רק ילדה!" ניסה לשכנע אותה, אך היא עדיין חייכה אליה.