יורשת המפתח – פרק אחד עשרה (חלק ב')

ג'ט ואלסטור החליפו מבטים ביניהם ואז הרימו את אנג'ל והארו מהרצפה והחלו ללכת אחריי סול כשהאנויו מאחוריהם.
*****
מפיה יצאה לשון שעברה על הפצע שהיה על הלחי של אמילי "בת אדם" קול נשי נשמע. היא התרחקה במהירות ועזבה את פיה של אמילי. אך אמילי עדיין לא יכלה לראות אותה בגלל החושך…רק את עיניה הנוצצת.
"למה קראת לי?" קול נשמע ממנה.
"א…א…אני" אמילי החלה לגמגם מתוך פחד.
"אני שאלתי אותך למה קראת לי?" קולה הורם וזעם נשמע בקולה. פתאום יד ענקית נשלחה אליה והרימה אותה ואמילי המשיכה לעמוד במקומה והסתכלה במתרחש.
"תעזוב אותי!" היא צעקה אל אחד הייצורים שהרים אותה. שניי היצורים החלו לצחקק.
"אדואטה, נדיר לראות אותך פה" אמר הייצור שהחזיק אותה בזמן שהיא ניסתה להיחלץ מידו, עכשיו היה אפשר לראות אותה בברור תחת אור הירח והחרקים שדמו לגחליליות. אוזניים ארוכות ומחודדות, ציפורניים ארוכות ושחורות, שיערה היה שחור וחלק וניבים קטנים היה אפשר לראות בפיה כשפתחה אותו. היא לבשה חולצה ירוקה בלי שרוולים וחצאית ארוכה בגווני חום וירוק, רגליה היו יחפות.
"אמרתי לך לעזוב אותי!" היא התכופפה ונשכה את ידו של הייצור אך הוא המשיך לצחקק. אמילי הרגישה צורך בלעזור לה והרימה אבן שהייתה לידה. היא יצאה מתוך העצים ועצרה במקומה בינתיים כשכולם נעצו בה.
"ת…ת..תעזוב אותה!" אמרה בקושי אמילי.
"עוד אחת?" חייך הייצור והתקרב עם ידו אליה, אז זרקה עליו אמילי את האבן ופגעה בעין שלו. הוא השליך את אדואטה על הרצפה כשצעקת כאב נשמעה ממנו.
“ילדה מטופשת!" הוא צעק עליה והניף עליה את ידו כשאת ידו השנייה שם על העין שנפצעה. אמילי עמדה במקום ושתקה כשפתאום הופיעה אל הגב אליה אדואטה ומידה יצאה קשת. כשכיוונה על ידו של היצור, משכה את החוט של הקשת וממנו יצא חץ זהוב. אז ירתה אליו והוא התפורר ונעלם לאוויר. כך עשתה גם עם השני שניסה לתקוף אותן.
"למה? למה הצלת אותי?" היא סובבה באיטיות את ראשה אל אמילי.
"היה יכול לקרות לך משהו" ענתה אמילי ואדואטה סובבה בחזרה את ראשה והקשת נעלמה מידיה. "אני באתי מהמימד של הבניי אדם ואני צריכה לחזור אליו, שמעתי שרק את והאחיות שלך יכולות לפתוח את השער" אמרה אמילי ואדואטה החלה ללכת.
"ולמה שאני אעשה את זה?" שאלה אדואטה.
"אני צריכה לעזור להחזיר את השדים למימד הזה" אמרה אמילי והחלה ללכת אחריה, פתאום אדואטה עצרה.
"מה את?" שאלה אדואטה ועמדה עדיין עם הגב אליה.
"אמילי" היא אמרה.
"לא שאלתי איך קוראים לך, שאלתי מה את" אמרה אדואטה.
"יורשת המפתח" אמרה אמילי ונהיה שקט. אדואטה מהר הסתובבה אל אמילי וכיוונה אליה את הקשת עם החץ שפתאום הופיעו, עיניה זעמו.
"את יודעת שבכדי להפסיק את כל זה את צריכה לטפל קודם בשד הסיוט, נייט. הוא הריי המנהיג של כל זה" אמרה אדואטה ואמילי נדה בראשה לשלילה כדיי להראות שהיא לא ידעה על כך.
"ואין דרך יותר טובה מלהרוג אותו כדיי להיפטר ממנו…אני לא אתן לך להרוג אותו!" היא צעקה עליה ואמילי מפחד נפלה על הרצפה.
"אני לא מתכננת להרוג אותו…" אמרה אמילי.
"אבל הוא זה שציווה להרוג את הוריך!" המשיכה לצעוק עליה אדואטה.
"מאיפה את יודעת את זה?" שאלה אמילי.
"הוא סיפר לי" עיניה החלו להתמלא בדמעות והקשת והחץ נעלמו.
"את הכרת אותו מקרוב?" שאלה אמילי וקמה באיטיות.
"אם אני מכירה אותו מקרוב?" גיחכה אדואטה וסובבה את ראשה הצידה, "אני ארוסתו" היא הוסיפה…