יומנו של צייד הצללים

היי כולם. אז אחרי שכתבתי שלושה חלקים של הספר מלאך המוות (נמצא בערוץ שלי) ומחר אפרסם את החלק האחרון. החלטתי שאין לי כוח לחכות עד מחר לכתוב שוב והחלטתי לנסות ז'אנר אחר. שוב שוטר, אבל עם טוויסט. מקווה שתאהבו, the-one-and-the-only.

הסתכלתם פעם בצל שלכם? אבל מקרוב? ממש ממש טוב? ניסיתם לראות עם הוא תמיד מתואם אליכם? כמובן שאחרי שגדלתם אמרו לכם שצללים הם בעצם מקומות של חושך, מקומות שאור של שמש או של מנורה לא מגיע אליהם, וזה נכון, אבל זה לא כל הסיפור.
קוראים לי שון לונגבוטום, ואני צייד צללים.
אז אתם זוכרים את הצללים שדיברנו אליהם קודם, החיקוי האישי שלכם? אז תחשבו על הצללים האחרים, הצללים בארון או מתחת למיטה בלילה, הסמטאות החשוכות שאפילו הילדים שמחשיבים את עצמם הכי אמיצים לא נכנסים אליהן. לא סתם אתם מפחדים מהצללים האלה. החושים שלכם הרבה יותר מפותחים ממה שאתם יכולים אפילו לדמיין. אבל אם תרגישו שמישהו עוקב אחריכם מהצללים האלה, שמשהו עוקב אחריכם מהצללים האלה, בשביל זה אנחנו כאן.
אני מצטער שאני מדבר כל כך הרבה, אבל כדי להבין את הסיפור, אתם צריכים לדעת את כל הפרטים שמאחוריו, ונתחיל באדם המיוחד ביותר בעולם, ז'אק רוזנבלום. כשהוא היה ילד, לז'אק היה חלום, או יותר נכון סיוט. סיוט שרק נהיה מפחיד יותר כשהוא התעורר וגילה שהוא אמיתי.
אתם מבינים, יש כל מיני סוגים של יצורים בעולם. חלקם שותים מים ואוכלים אוכל. חלקם אוכלים אנשים, ומוצצים את דמם, וחלקם ניזונים ממחשבות, ושותים חלומות. אז ז'אק, שלא היה בחור טיפש, הבין מהר מאוד מה קורה, תפס את העששית שליד מיטתו, והטיח אותה ביצור. כמובן שהברזל עצמו לא עזר, אבל למזלו של ז'אק, הנר שבעששית נדלק, ושרף את היצור לאפר.
בערך עשרים שנה אחרי זה, אחרי הרבה זמן של חיפושים, מחקר והתעסקות עם דברים שאנשים הגונים לרוב לא היו מתעסקים בהם, ז'אק וכמה מחבריו שצבר עם השנים הקים ארגון, שמטרתו היא למצוא יצורים כאלה, ולחסל או לגרש אותם אם צריך.
ככה נוצרו ציידי בצללים, ובזה נגמר הסיפור של ז'אק, שמת לבסוף על ידי טורף מחשבות אחרי שהספיק להתחתן, להוליד ילדים, ולהפוך למקים הארגון המצליח ביותר לטיפול ביצורי הצללים.כמובן שהוא לא היה הראשון שגילה אותם, אבל המדיומים והשמאנים עשו עבודה הרבה פחות מוצלחת ממנו.
ועכשיו נעבור אליי, וכאן אני אנסה לקצר. נולדתי למשפחה נורמלית לגמרי, למדתי בבית ספר נורמלי, וחייתי חיים נורמליים בלי הטרדה של יצורי כאוס כאלה ואחרים.
למען האמת, נכנסתי לעסק הזה רק כי אני עקשן.
מאז שנוצר, הארגון הזה התפתח הרבה יותר, והעששית הפכה למוטות ורובים ממתכת שאול, והם הפכו לרובים חמושים בחצי הרדמה כמעט בלתי נראים, וקפסולות חור שחור שיכולות להכיל כלא שלם במשהו בערך בגודל של חפיסת מסטיקים.
אני נתקלתי באחת מהפעילויות הנדירות והסודיות ביותר שקורות בארגונים שמתנגדים לנו: החלפת סחורה. תדמיינו מעין סרט ישן כזה של סחר בעבדים, רק שהאנשים מלאים בסימני נגיסה ומציצה, והסוחרים הם יצורים בלי פנים, כשבאמצע הפרצוף שלהם יש חור עגול מלא כולו בניבים קטנים. בהתחלה רצו למחוק לי את הזיכרון, לטובתי כמובן, אבל הארגון שראיתי היה במקרה ארגון שהם עוקבים אחריו כבר הרבה זמן, ומנסים כבר שנים למצוא ראיות למה שהוא עושה (אני לא אתחיל לפרט על המערכת המשפטית שלנו, אבל גם אנחנו צריכים ראיות כדי להאשים מישהו בפשע).
אז בקיצור, אני הייתי העד היחיד שלהם. כמובן שגם לזה הנוהל הוא להשאיר את הזיכרון ביחד עם טיפול פסיכיאטרי, אבל לאאאא, הייתי חייב לרצות לעבוד שם! וכמובן שאחרי המשפט, שבו הצלחנו לא רע, עברתי את המבחנים, והתקבלתי לארגון ציידי הצללים.
לא היה לי מושג למה נכנסתי.