יומנו של צייד הצללים 3

היי. אז קיבלתי המלצה מידידה שלי להפסיק קצת את הסיפור הזה ולהמשיך עם סדרה אחרת שאני מתכנן לרשום, אז זה הפרק האחרון לזמן מה.

אז… אני פותר את תעלומת הרצח של החברה והארוסה לשעבר שלי. זאת לא בעיה. אני החשוד המרכזי. זה בסדר, הגיוני. אף יצור שראיתי מעולם לא השאיר סימנים כאלה. אוקיי אני לא יודע הכל. אבל בכל זאת… זה לא נשמע טוב הא?
אחרי שהסברתי את המצב לג'ף ולבת'אני, כמובן שאוטומטית שלחו אותי לחקירה, בדקו אותי, עשו כל דבר כדי לנסות להוציא כל פיסה קטנטנה של ידע ממני, ואחרי כל זה סילקו אותי מהתיק. פשוט ככה, תודה רבה על העזרה ועוף לי מהעיניים בבקשה (ציטוט מקורי).
אז כמובן שאני מלפני חמש שנים, העקשן שהכניס את עצמו לסיפור הזה, היה אומר "לכו לעזאזל, זאת החברה שלי, ואני הולך לחקור את זה לא משנה מה אתם חושבים!" אבל ברצינות, אחרי הפעם הראשונה שאתה כמעט נהרג אחרי שקראת לאיזה אידיוט בשם שהוא ראוי לו, אתה מתחיל להבין שכמה שלך לא מזיז מאחרים, גם להם לא מזיז ממך, אז כדאי שתתנהג יפה ותשתוק.
ככה שיצא שיום שהתחיל עם רצח חדש ומרענן, וצוות של חוקרים מיומנים, הפך לנסיעה של שעתיים להורים שלי. הגעתי לבית הישן שלי ודפקתי על הדלת. אין תשובה. לא הופתעתי, אימא בדרך כלל עובדת בשעות האלה ואבא כמעט תמיד יוצא לדוג עם החברים שלו, אז הוצאתי את המפתח שמתחת לשטיח (כי אף אחד חוץ ממני לא יחשוב לחפש שם) ופתחתי את הדלת. הבית היה נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. הרבה תמונות של אבא עם חברים שלו, מחזיקים דגים בגודל של כרישים, ותמונות ישנות שלי על הקירות.
לא אמרתי "הלו?", כי לא ציפיתי לתגובה. נכנסתי למטבח והכנתי לעצמי טוסטים עם גבינה. בסופו של דבר השתעממתי והלכתי לטלוויזיה בסלון לראות מה חדש. והוא היה שם. נראה כאילו הוא רק ישן חוץ מזה שהוא היה חיוור במיוחד ולא נשם.
שיט.
מי שזה לא היה, הוא לא רדף אחרי ג'סיקה, הוא רודף אחרי.