יהלום רדיואקטיבי- המשך של ההמשך XD

כשקייטל התעוררה ידה הייתה חבושה, והכתם האדום ארגמני על המיטה הדיף ריח מבחיל של דם. מה קורה כאן? שאלה את עצמה שוב ושוב. כשניסתה להתיישב כאב חד פילח את ראשה והיא ראתה רק שחור. אחרי כמה שניות זה הסתדר והצליחה לקום.
היא התקרבה למראה ששיקפה את שיערה הבלונדיני הסתור, שמלא זפת ופסים צבעוניים במקומות אקראים פה ושם. גופה היה עדיין בשמלה האדומה לשעבר-שעכשיו הייתה שחורה דביקה למגע. היא הייתה חושבת על משפחתה קצת לפעמים כשהיה לה קשה במיוחד. היא התגעגעה הביתה. הגעגועים נשפכו מימנה והציפו אותה, היא הרגישה מועקה כזו בגרון, ושוב גרונה התפורר לאבק הזה מתחת לשטיחים, כשאנשים מתעצלים כדי לשנות או לגעת בו. גם בבית, לאף אחד לא היה אכפת מימנה חוץ מראט.
היא תמיד הייתה בטוחה שאוהב אותה, אבל היא לא ידעה מה היא מרגישה כלפי זה. כאילו העניין הזה היה חסום, מעבר ליכולתה המוגבלת בעולם. אבל עכשיו גם כנראה בחיים לא תגלה, הרי היא לא יודעת איך לצאת מכאן. כול מה שהיא יכולה לעשות זה לצרוח ולזעוק בשביל משהו שבחיים לא יגיע.
כרגע מה שנשאר לה לעשות זה לשבת ולצפות. היא פשטה בעדינות את השמלה הכבדה שלה, כדי שלא תלכלך את גופה בזפת. השתקפות מחוך לבן פגשה בעיניה. ואו כמעט שכחתי שזה כאן, איך יכולתי להתרגל להיות חנוקה? כנראה בגלל שככה זה תמיד. החונק, דובק בגרוני. מארח לו לחברה, ידיד בשבילו.
המים עוד מעט אומרים להגיע אל ראשה, לא משנה כמה תנסה להגביה את עצמה, הם יזדחלו גם עד לשם, והיא תשקע בהם. נשמתה נעתקה למראה חזיונה. היא מיהרה להוריד את המחוך מגופה וכך גם את שאר הבגדים שלבשה. היא פתחה לרווחה את הדלת משמאלה, ומרצפות שחורות חלקות נגלו אליה, כך גם רצפה שחורה וכמובן אמבטיה, שירותים וכיור שחור. או אז הם כן מתפתחים כאן? טוב יחסית לדברים המוזרים כאן. היא הניחה רגל אחת בתוך האמבטיה החלקה, בוחנת אותה. שלא תשבר פתאום וקייטל תגלה שהכול היה רק אשליה נעימה.
בזמן ששטפה את גופה ואת שערה מהשחור ניסתה לא לחשוב על כלום. ניסיונות כושלים בזה אחר זה לרחף בחלל לשכוח מהכול.
.
כשפייטרו נכנס לחדרה, לבדוק אם התעוררה ומה שלומה, הפתעה חיכתה לו. קייטל ישבה על המיטה הלבנה, אשר הייתה ספוגת מים שעדיין נוזלים מקייטל, שהסתכלה על חתיכת ברזל מרובעת כסופה, דקה להפליא. יד אחת ניסתה להדביק אל גופה את השמיכה, ויד שנייה החזיקה את הברזל ההוא. עיניה ברקו, מקובעות על זה, מאיימות להישאר בצורה הזו לעולם. מועקה קטנה כרסמה את ליבו. פייטרו פסע כמה צעדים אל עברה.
״קייטל…?״ אמר בטון מודאג. ״או היי פייטרו, מה קורה?״ אמרה בנימה קורנת באושר כשכמה קולות לא ברורים נשמעו בחדר. ״ו… קייטל?״ קולו רועד. ״כן?״ עדיין לא מפנה את מבטה אליו, ״מה את עושה?״
״אה אתה יודע מצאתי את הטלפון שלי באחד הכיסים של המכנסיים שלי״
״אה… באמת? וקייטל… מזה טלפון שוב? או לטפון…״ הפעם הפנתה את מבטה אליו, חיוך פרוש על פניה. ״שכחתי שאתם לא יודעים מזה… פייטרו טלפון זה כזה מכשיר שאפשר ליצור קשר עם אנשים רחוקים מימך, לדבר או אפילו לראות אותם דרך המסך הקטן הזה״ והפנתה את המסך של הטלפון אליו, הוא ראה דמויות קטנות מתרוצצות ומדברות שם, אחת עם שיער כחול, כאשר ילדה בלונדינית מתוקה עם עיניים ירוקות ענקיות פגעה בו עם ספר בראש, ומזרקות אדומות החלו יוצאות מראשו.
זה דם? שנייה עם שיער לבן ענק וסרט עבה בצבע בז על ראשו, עכשיו מילה בעלת 4 אותיות כתובה בכתב מסתורי, ומדבקה צהובה, שלא ראה ממרחק. ואפילו חתול סגול שהפך פתאום לאישה שכמעט שום בגד לא היה עליה! גם לה אוזניי חתול ושיער סגלגל מבריק. דם טיףטף מאפו שוב. ״אפשר גם סתם לשחק במשחקים בו או לראות דברים, כמו אנימה לדוגמא. זה פרק שצילמתי… הרי כאן בטוח אין לכם אינטרנט״ אינטרנט? אנימה? מזה אמור להביע?
״טוב קייטל אז עם את צריכה משהו את מוזמנת לבוא… אני 5 חדרים מצד שמאל בסוף המסדרון״ אמר ויצא בחופזה. פתאום קייטל רצה אל פייטרו, שוכחת את השמיכה הספוגה מאחור ונצמדת אליו. רטיבות התפזרה בחולצתו, רוויה בהרבה דם שאהב, אדום, חמים ונעים לעור גופו הדקיק. כול דבר היה יכול לפצוע אותו, עורו הדק כמו נייר שהיה כמעט שקוף לא היה יכול להגן עליו משום מכשיר מסתורי שקיים כאן. ״אתה יכול להביא לי בגד כלשהו? בבקשה?״ לוחשת בשקט באוזנו, שרק הוא יהיה יכול להרגיש בזה, בה. חום גופה העביר לו צמרמורת.
היא…עירומה…צמודה אליי…
דם סמיך עשיר בצבע האהוב עליו- בורדו. החל נוזל מעיניו ומאפו, מכתים כמעט ואת כול גבה של קייטל. אחרי כמה שניות שתכולת דם שיש ב-3 בני אדם יצאה מימנו, ניקתה את המערכות, הוא התנתק מימנה ואמר בנימה מוזרה, שקייטל עוד לא שמעה. דאגה אמיתית ניכרה בקולו. ״טוב קייטל, אני אביא לך כמה חתיכות בד לזרוק על עצמך… ״ היה ניתן לשמוע בקולו את המבוכה ששררה ביניהם, ואת המתח.
בזמן שהתקדם אל עבר חדרו הזמני במסדרון הזה, טיפות דם עדיין טפטפו מאפו, משאירות שובל של נקודות אדומות זוהרות, כמה מהן גם נעצרו כמטר מהרצפה, מרקדות להן כאילו רק פייטרו יכל לראות אותן. הוא קפצץ לידן; כמה מהן נמרחו על פניו, מכתימות אותו עוד יותר בדמו.
הוא פתח את פיו בחוזקה, משרבב את לשונו הארוכה החוצה. גם היא הוכתמה בדם, ואז בבת אחת גלגל אותה לתוך פיו כאילו לשון באורך מטר לא נפרשה לפניו לפניי שניה. לא נשאר זכר לזה שהוא יכול להשתמש בה ככה. כמו זבוב. אבל אני לא זבוב! אמר לעצמו בכול פעם שעשה זאת. זה לא שהיה צריך להזכיר לו דברים טיפשיים כאלה, פשוט הוא אהב לחשוב את זה, ליתר ביטחון. לא שהוא היה לא בטוח בזה, אבל הוא לא יכל להסביר את זה. בדיוק כמו רוב הדברים בעולם הזה. הבעיה הייתה, שגם הם לא טרחו להסביר את עצמם. כאילו זאת המשימה שלו, לגלות מה רוצים מימנו בסך הכול. גם קייטל לא טרחה להסביר את עצמה. גם היא אחת מהדברים האלה? חבל, חשב. הוא הסתובב לאחור, בוחן את גופה העירום של קייטל, מתרשם מיופייה. חבל.