טרם עלות הכוכבים- פרק ראשון

מאז נכנסו ליער, נדמה היה שהחשיכה בלעה אותו ואת שיין כמעט לחלוטין.
(לעבור שורה)
הוא התמקם בזהירות על האדמה הקשה של המבוך והביט בעשן המסתלסל אל תוך שמי הלילה השחורים. (אין כוכבים? אוקיי, זה מתחיל להיות מעניין) מבעד למסך הלהבות הבחין בדמותו האפרורית של שיין נאנחת אנחה קצרה וחרישית.
השמיים נדמו רחוקים יותר ויותר ככל שהעמיקו למעבה היער, ונקודת האופק שנגלתה מידי פעם בפעם בזוויות עיניו נשארה רחוקה ותמידית. (אז מה הייתה הפואנטה בלדבר על המדורה?) הוא היה יכול לדמיין איך קרני השמש נסוגות בחוסר אונים אל מול רשת הצמרות הצפופה ממעל. הלוואי שיכל גם הוא לסגת. כמעט מבלי משים(,) הוא חפן בידו כמה זרדים ושילח (שילח זו לא המילה הנכונה. "זרק" זו המילה, או, אם אתה ממש רוצה את השורש ש.ל.ח אז "השליך") אותם גסות אל תוך הלהבות, מביט באטימות עד שלא נותר דבר מלבד מעט אפר שחור שמתעופף (*שהתעופף) עם הרוח המקפיאה.
(לעבור שורה)
שיין פתח את תיק העור שלו בזריזות וחיטט בו בפראות שהייתה אופיינית לו. נדמה היה שהעולם כולו עצר מלכת בציפייה שדבר מה ינפץ את הדממה השקרית. הוא כמעט התמכר לפחד, לציפייה.
"ארוחת ערב?" מלמל כאילו מבין נבכיו של עולם אחר. הרחש שהשמיע שיין המחטט בתיקו פסק כעת והוא הביט בו במבט חסר הבעה.
שיניו בהקו באפלה כשחייך אליו חיוך יותר מידי (*מדי. מידי זה "מהידיים של") מריר וניצוץ הסקרנות התמידי בעיניו נראה עכשיו בבירור.
"טוב," הוא השתהה. "זה בתנאי שאתה אוהב בשר מיובש מלפני הרבה מאוד זמן".(, (אתה ממשיך את המשפט ומתאר את הציטוט)) אמר ונגס בנתח שהוציא משק עור קטן ומלוכלך. הוא בלע את הנתח ועיווה את פניו.
"אם תשאל אותי, יותר מידי זמן". קול צחוקו הקלוש הדהד באוזניו. שיין הרים את תיקו, עקף את להבות המדורה החמימות והתיישב לידו באנחה.
"טוב, אין לי בעיה עם בשר מיובש". הוא הכריז בנשיפה.
(לעבור שורה)
"מצוין,(.) אין לי זמן לקבור את הגופה שלך אם לא תאכל."(, ולמחוק את הנקודה) חייך וזרק אליו את שק העור החום מבין ידיו המצולקות. הן נראו כמו ידיים של נמר. (-) גדולות, מחוספסות, גסות ומלוכלכות, (ו)מעוטרות בפסים ארוכים. ובכל זאת, היה בהן משהו כמעט מלכותי. "כאן נקבר בנג' קמרון בן החמש עשרה(,) כי לא אכל נתחי בשר מזורגגים. יהי זכרו ברוך."(, ולמחוק את הנקודה) לגלג שיין ואותו חיוך זדוני התפשט על פניו כשידיו החוו על כתוביות מצבה דמיוניות. (שמע, צחקתי בקול חחח)
"בסדר, בסדר. אני אוכל."(, כנ"ל (לא אעיר על זה בהמשך) אמר בן בגיחוך. הוא לעס את הבשר הקשה ובלע אותו באיטיות. "זה לא רע כל כך!" אמר וחייך אל פניו
חסרות ההבעה של שיין המופנות גבוה אל צמרות העצים.
(לעבור שורה)
"באמת?" הוא הוריד את מבטו לבן במהירות. "חכה כמה דקות ואז תראה."(,) אמר וחייך עכשיו חיוך אמיתי (*אמתי (אני יודע שטכנית, אמיתי זה תקני, אבל אני מעדיף שימוש בכתיב החסר של המילה, גם אם רק בשביל למנוע בלבול עם מילים אחרות)), אותו חיוך שבן כל כך התגעגע אליו.
(לעבור שורה)
כעבור דקות של שתיקה מעיקה, בעודם מקשיבים ללחישותיה של האש ולפיצוח הזרדים, אמר בן בנימה חולמנית: "אתה יודע, אני תוהה למה אנחנו כאן."
"מישהו אמר פעם, לפני אלפי שנים, אני חושב, שלחיות הוא דבר נדיר. רובנו פשוט קיימים". אמר שיין ונדמה היה שהוא מתאמץ לבלוע עוד נתח בשר.
(לעבור שורה)
"אני לא בטוח שהבנתי את זה"(,) אמר בן,(.) "ובכל מקרה, כולנו כאן כדי להגשים משהו, לא?" תהה בקול.
(לעבור שורה)
"אני חושב שכן. אני יודע שכן. אבל אני פשוט לא יודע מה המטרה שלי כאן."
שיין נאנח בהבעת בוז שלא התאמץ להסתיר. "המטרה שלך היא לשרוד, בן."(,) אמר, וניצוץ הסקרנות בעיינו לווה עכשיו במבט קר ונחוש.
"אל תהיה לי מורה חכם, שיין! העולם הזה אמור להיות בטוח". שיין תופף (*טופף (כן, גם אני מתעצבן מהמילה הזאת כל כך הרבה…)) באצבעותיו על האדמה הקשה במקצב שעורר בבן בחילה קלה.
"העולם הזה לא אמור להתקיים," לחש.
"אבל הוא קיים".
_____________
אוקיי, זה היה מעניין מאוד. ההערות הטכניות שלי בסוגריים, אז ארצה לעבור לכתיבה בכלליות. הכתיבה עצמה מצויינת – אין ספק שאתה כבר כותב מיומן – ועדיין יש כמה דברים שניתן לשפר (תמיד יש. אף אחד לא כותב מושלם). הסיפור עצמו משך אותי לקרוא, אפילו שהיה קצר מאוד (500 עמודים לפרק זה מאוד קצר אפילו), ועם כתיבה מלוטשת כמו שלך, אני רואה שיש לך אפשרות להפוך את ה500 לפחות ל5000; ואת זה עושים על ידי תיאורים, שזה בערך הדבר היחיד שחסר לי פה.
התיאורים שלך קיימים, אבל הם שטחיים מאוד, ולא מעבירים נכונה את העולם שאתה מנסה להעביר. אל תשכח שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה בעולם הזה – הוא שונה, הוא חדש, והוא נמצא בראש שלך. אתה חייב להעביר אותו בדרך הכי טובה שקיימית. במקרה הרע ביותר, תמיד אפשר למחוק.
בהצלחה בהמשך, שלומי.

פתיחה מאוד מסקרנת. הצלחת למשוך אותי לתוך הסיפור, הוא מאוד מעניין. אהבתי את הפסקה הראשונה של התיאור בהתחלה, היא כתובה מעולה ונותת פתיחה מאוד חזקה.
כמו שכתבו לפניי, הפרק קצת קצר, ובאמת כדאי להוסיף קצת תיאורים, אבל התיאורים שכן מופיעים באמת מעולים. אני מסוגל ממש לדמיין את קרחת היער.
בניגוד למה שקורה בדרך כלל בסיפורים בהמשכים, לא דחפת יותר מדי אקספוזיציה ורקע לפרק הראשון, וזה מצוין. תמשיכ/י!

אהבתי את הכניסה האיטית לעולם… לא צריך להפציץ במידע… הכל יגיע בזמנו.
אני לא אתקן לשונית כי זה לא המטרה.
יש לי משהו אחד שהפריע וזה 'שמי הלילה השחורים' לעומת 'קרני השמש'… זה סתירה לוגית שהפריעה לי בתמונה שדימיינתי בראש.
בנוסף, אם הם במעבה יער חשוך, איך הם רואים את שני הלילה?

אני אוהב את הסגנון…
אני ממתין להמשך :)

מחכה לפרק הבא…