טקס הדמים

הכרכרה המאובקת התגלגלה בקצב קבוע ומתון על דרך האפר, עד אשר נעצרה מול שערי האחוזה.
דיאנה אשר במשך כל המסע תהתה בקשר למקום מגוריה החדש, בחנה את המבנה הגדול,
את החצר הגדולה, המזרקות, השדות ובתי הכפר, שהשתרעו הלאה לעבר האופק בו התחברו ארץ ושמיים.
מן האחוזה, פרצה לפתע אישה קטנטנה קורנת ונמרצת, היא קדה לגברים המלווים אותה ואחזה בעדינות בידה. "את וואדי דיאנה" אמרה ללא שהיות, "שלחנו לך מכתב, בו בקשנו שתאחרי את מועד יציאתך, אך כנראה שהמכתב לא הגיע אלייך, אך אל חשש מתוקה, חדרייך מוכנים מבעוד יום".
"אך"… היא אמרה בצער וסימנה למלוויה להרים את מטענה ולהעבירו למערכת חדריה  החדשים. "הדוכס איננו כאן כרגע, הוא יחזור רק בערב".
דיאנה חשה אכזבה, "האם אוכל להצטרף אליו הייכן שהוא נמצא? שאלה, "וואדי, וואדי. איך לא חשבתי להציע זאת תחילה? הדוכס נמצא בשדות, טקס הדמים החל עם שחר".
דיאנה הקשיבה בצומת לב איך תוכל לרכב לאזור הטקס ויצאה לחפש את הדוכס בן השבעה עשר.
הרוח פרעה את שערותיה וקימטה את בגדיה, אך הדבר לא הדאיגה או הרגיזה כפי שצפוי שהתרשלות זאת תצער כלה חדשה ההולכת לפגוש בחתנה, משום שלא הייה בכוונתה להיראות לעייניו, כל רצונה היה לבחון אותו מהצד.
דיאנה הגיעה למקום ההתקהלות.
אנשי הכפר עמדו כשעייניהם עוקבות בכפידה על כל תנועה והבעה הכי קטנה שנעשתה על ידי אדונם.
דיאנה שעקבה אחרי מבטיהם נעצרה גם היא בדמות על הבמה.
עייניה קלטו את שערו.
מחלפות יפיפיות התבדרו ברוח, גוני החום השזורים יחד הטריפו את הדעת, קרני השמש המזהיבות את השער שיחקו בינהן כאומרות קצווה זו תתעלה מעל אחיותיה .
ולאחריו גון עייניו הוא מה שרתקה, לא היה נכון לתארם אפורות ולא היה נכון לתארם תכולות, משום שכל צבע שלט בעיניו לא יותר מחלקיק השניה, אך המהפנט מכול היה קולו של הדוכס הניסע באוויר… הקול ניסע על כנפי הרוח. דיאנה יכלה להשבע כי היא אכן רואה את קולו המהדהד…
"במשך דרות רבים שפכה משפחתי את דמכם. ובמשך דורות רבים טבחו אנשיכם במשפחתי,
אדמתינו ספגה זעם ושנאה שאין להעלות על דל שפתינו אך אין זה אומר שעלינו לשתוק ולהניח לריקבון האדמה להמשך להתעלם מיבולינו הכמלים ולחקות חסרי תקווה לחידוש תבואתנו.
אדמתינו נעשתה חרבה, שוממה. כל מעייתינו יבשו וזאת בגלל האיזון המופר.
דם נלקח עכשיו העת לתיתו.
ואז נגשו אליו שני נשים והסירו את מעילו וחולצתו חזו וזרועותיו השרריות נחשפו.
אך הוא עודנו נער חשבה דיאנה .
לאחר שהופשט הונח בידו סכין מסוגננת, הוא הרים את הסכין וחתך בעורו, דם חם פרץ מן החתך, הוא הרים את ידו כדי להראות לכל הנוככים את החתך ואת הדם המרטיב את ידו. "דם זה הנתך ארצה, ניתן מרצון ולא נלקח באונס" קרא בקול.
וכך צעדו כולם בעודו עובר משדה לשדה, מנחל ליובל ודמו ניתך ארצה ונספג באדמה.
דיאנה ישבה ליד שולחן האוכל כשאיש לא מארח לה לשיחה, כשלפתע נכנס הדוכס לחדר בעודו נתמך בזוג שומרי ראש חסונים עורו היה חיוור מעבוד דם, הוא נעצר נבוך ובהה בה זמן מה, אך לאחר מכן התנער בכעס משומריו התיישר וצעד בנחרצות לכיסאו שמוקם בראש השולחן.
דיאנה נאנחה חרש והבליעה חיוך, התנהגותו הייתה נערית וילדותית.
אך דיאנה צפתה זאת היא ידעה כי עליה להתחתן עם נער, מה שלא צפתה זה יופיו מארפל החושים של ארוסה.
הוא שאלה בנימוס, איך הייתה הנסיעה? הייכן היא שהתה בדרך? ועוד כהנה וכהנה.
דיאנה ידעה שהוא משתוקק למנוחה ועל כן חסכה ממנו את הבושה בלפרוש ראשון.
"נסיכי" פנתה אליו, "צר להרוס את סעודתינו הראשונה, אך אני זקוקה למנוחה ועל כן אבקש לפרוש" כצפוי הדוכס אישר את בקשתה, "בקשה לי אלייך". פנה אליה, קראי לי אלכסיס".
"קרא לי דיאנה" השיבה היא ופרשה לחדרה.