טפרים אמתיים- פרק 6

פרק 6
נקודת מבט אליסון
"איך יכולת?!" צעקתי בעודי מנסה להשתחרר מהשלשלאות,
"תסתמי!" הוא סינן ולקח את היומן, הוא החל לדפדף בו עד שהוא נעצר.
"יצר הנקמה- מוטנט אפל" הוא החל לקרוא, "בשבטים דרומיים בארצות מרוחקות היו תיעודים שלמים על יצר הנקמה, יצור מסוכן ואפל שאפילו הכוח שלי לא משתווה לשלו, אני נוסע לשם כדי לנסות לעצור אותו. אני משאיר כאן את התלתל הראשון של הבן שלי, אם אתה קורא את זה בן שלי, תדע שאהבתי אותך ואני מצטער על כך שאני נוסע.."
הוא החל לעשות הצגה כאילו הוא בוכה, הצגה גרועה אם יורשה לי לומר,
"מה למדת מהסיפור הזה?" גו אמר והתקרב,
"שאתה בגדן מסריח, אני בטחתי בך שתשמור על היומן! אבא אתה יכולת להישאר בניו יורק ולא התרחק.." התחלתי לבכות.
"אוי אליסון תרגיעי, בקרוב מאוד את תקבלי כוח חדש.." הוא לקח מזרק ונתן שתי מכות קטנטנות לחוד. הנוזל היה ירקרק והוא התקרב אליי,
"תתרחק ממני!" צרחתי, -"תהיה בשקט!" הוא צעק בחזרה, הוא הצליח לאחוז בידי בחוזקה והוא הזריק לי את החומר, "לא!" צעקתי והרגשתי כאב ביד,
"התגובה אמורה להיות יוצאת דופן.." הוא חייך,
"דמו של לוגאן ביחד עם המוטנט האפל עשוי להביא ליצור חדש בזן, תועבה חדשה, מוטציקר" הוא המציא שם עלוב, נפלתי על הרצפה ועורי נהפך לירקרק כמו של לטאה,
"לא!!" נהמתי ויצאו לי שיניים חדות כתער בצבע שחור,
"הגיע הזמן שעידן חדש יתחיל! העידן של המוטציקר!" הוא צחק צחוק מחניק וכול מה שרציתי הוא לשרת אותו,
"מצא את בנו של לוגאן! חסל אותו!" הוא צעק ומיד יצאתי מהתא היישר אל לוק.

– –
נ.מ לוק
ידי כבר החלה להזיע, אבל לא הרפתי מהאחיזה שלי בחרב. הפסגה הייתה במרחק של 500 מטרים, המשכתי ללכת,
"בנו של הוולברין! " שמעתי קול נחשי לוחש בשמי, הסתובבתי לאחוז והידקתי את אחיזתי בחרב.
"מי שם?" שאלתי בהחלטיות והסתובבתי שוב, "חושב שאתה חזק כמו אבא שלך? ססססס" היצור אמר וזינק מהעץ הישר אליי, הצלחתי להטות את החרב לצד כדי לנסות להפיל אותו, אבל הוא נעלם וחזר מאחוריי, הוא שרט את גבי בחוזקה ונהדפתי לאחור, ברגע שהסתובבתי ראיתי אותו,
"שלום לך.. לוק ססס" הוא החל להתהלך על ארבע, עורו היה ירקרק ועיניו שחורות כאפלה, הוא היה שרירי אך לא יתר על המידה וניסיתי לזהות אותו.
"אני המוטציקר, יצור שיש לו מטרה אחת, לחסל אותך!" הוא נהם והתנפל עליי, החרב לא ממש עזרה, ניסיתי לשרוט אותו אבל עורו התרפא בשנייה, לא כמו שלי,
"די! כבר!" צעקתי והעפתי אותו ממני, יצאו לי שלושה טפרים חדים ואדומים, הם היו חדות יותר מהקודמות והם גם היו נוצצות במיוחד.
"אז כנראה שלא תגיע היום למעיין, חבל מאוד.. דווקא רציתי לראות אותך פוגש אותו סופסוף."
אותו? מי זה אותו חשבתי לעצמי,
"בפעם הבאה לוק, בפעם הבאה." המוטציקר השליך לעברי תמונה, לא ממש הצלחתי לזהות אותה. ברגע שהחזרתי את מבטי לקרב הוא כבר נעלם.
התקדמתי לעבר התמונה והתכופפתי להרים אותה,
"מה? זה לא יכול להיות.." אמרתי לעצמי, ראיתי בחור יושב בבית קפה. ללא היה הספק שאני מכיר את הבחור הזה.
"אבא שלי.." הדמעות עמדו על עיניי,
"חי."