טפרים אמתיים- פרק 4

פרק 4
המטוס החל להתעופף,
תמיד שנאתי מטוסים, הם גרמו לי לבחילה נוראית.
"אני צריכה לשירותים." היא אמרה וניסתה לצאת מהאזיק,
"יופי." חייכתי, "תשחרר אותי כבר יא חתיכת חרא!" היא צעקה וכול הנוסעים הביטו בנו, היא קלטה את זה וחייכה חיוך תחמני, "שלא תעזי אפילו.." אמרתי,
"הוא מנסה להבריח אותי בבקשה תעזרו לי, ברגע שאני כבר לא אשמש לו צורך הוא יהרוג אותי.." אם אפשר היה לומר עליה משהו טוב זה שהיא שחקנית מעולה,
מיד כמה נוסע אחד קם ממקומו, שיערו לבן מגולח ושיניו צחורות,
"את נשארת כאן." אמרתי ואזקתי אותה לכיסא, קמתי משם ונעמדתי מול הנוסע,
"זה לא כמו שאתה-" הוא הושיט את אגרופו במהירות על פניי ונפלתי על הרצפה,
"קדימה אני אשחרר אותך.." הוא לחש ועמד לשחרר אותה,
"לא!" העפתי אותו על המדף של התיקים בחוזקה, הוא קם באיטיות וניגב את הדם שיצא לו מהאף. הוא רץ לעברי ולפתע הוא שלף 2 טפרים חדים במיוחד, הוא רצה לדקור אותי אבל הצלחתי להתחמק מזה, הטפרים היו כמו חרבות חדות, הוא החל לשרוט את הקירות במטרה לפגוע בי,
"בוא נעשה שנייה הפסקה." התחננתי שירחם עליי אבל הוא קפץ על גופי והצמיד אותי לרצפה, שתי הטפרים שלו נגעו בצווארי, "בפקודה שלי הטפרים מתחדדים עוד יותר ואתה תמות." הוא הסביר לי, אבל איך זה שיש לו את הכוחות של אבי,
לפתע ראיתי שיד ימין שלי יוצאים הטפרים, אבל באיטיות שמכאיבה ושורפת. לא חשבתי יותר מדיי זמן ודקרתי את פניו עם הטפרים הקטנטנים, הוא נהדף לאחור אבל זה לא ממש הפריע לו, הוא החלים.
גם ביד השנייה יצאו הטפרים הקטנטנים, והוא רץ לעברי, התכופפתי ודקרתי את בטנו ממספר פעמים, הוא השליך אותי על החלון והוא נשבר, רוח עצומה ניסתה למשוך אותי אל האוויר, בזמן שאני אחזתי באדן החלון, ראיתי את סין קרובה מאוד לשם, אליס, מתי שבא לך.." אמרתי בעודי מנסה להיכנס שוב למטוס,
"אני לא מצליחה.." היא אמרה וניסתה לאחוז בידי, אבל היד התנתקה מאדן החלון והשתמשתי בטפריי הקטנטנים כדי לאחוז גופי, נשארתי תלוי בין המטוס לאוויר,
"אתה פשוט לא מת נכון?" אמר הנוסע ושרט את הלחי שלי עם הלהב שלו, ראשי נשמט לצד,
"הגיע הזמן שלך.." אמר הנוסע ועמד לכרות את הידיים שלי, אבל איכשהו הוא מעד והתעופף לו עד למטה,
בעודי שומע את צעקותיו התחלתי לטפס על המטוס עד שהגעתי לחלון ומשכתי את עצמי אל הכיסא,
"איך זה שהטפרים לא חוזרים, או גדלים לגודלן המקורי?" שאלתי את עצמי,
"אתה יכול לשחרר אותי?" רוב האנשים כבר התעלמו מזה, לבשו את מסכות החמצן,
"כן.." אמרתי וניתקתי את האזיקים ממנה, היא לא לבשה חגורה והתנתקה מהמטוס, מיד ניתקתי את עצמי גם מהחגורה וניסיתי לתפוס אותה בעוד שהיא צורחת,
"תפסי את הידיים שלי!" צעקתי, הידיים שלנו היו במרחק של כמה סנטימטרים ספורים, נגעתי בעורה הקריר והצלחתי לתפוס אותה,
"מה עושים עכשיו?!" היא צרחה,
"תסמכי עליי." משכתי אותה אל החזה שלי והתחלנו להאיץ,
"אוי זה הולך לכאוב.." אמרתי לעצמי ונפלנו על האדמה בחוזקה, עד כדי כך שהיה רעידה באדמה וחור עצום.
הכול נהיה שחור ועצמתי את עיניי.
– –
"איפה אני?" שאלתי בקול חלוש וניסיתי לקום מהמיטה, כאב לי כול הגוף, אז החלטתי להישאר שכוב על המיטה.
"ברוכה הבאה, בנו של הוולברין.." זקן בעל זקן אפרפר קד קידה,
"איפה אני?" שאלתי שוב,
"אני סנסיי גו. הבן של מאריקו, חברה של אבא שלך. הם עברו מיפן לסין אך אביך נעלם לפתע," הוא אמר בקול צרוד, עיניי היו מתוחות כמו שלכול הסינים והוא חבש כובע רחב.
"אני יודע מה קורה לך, ובלי החברה שלך אתה היית מת.." התהייה עלתה בראשי, הוא בטח מתכוון לאליסון,
"תוכל לרפא את זה?" שאלתי, "זה יהיה מסובך, אבל כן." הוא הנהן לאחר מילים אלה ויצא מהחדר.