טפרים אמתיים- פרק 2

פרק 2
"קדימה, זה כול מה שיש לך?!" צעקתי והתחמקתי מאגרופיו של המתאבק, קריאות עידוד נשמעו מהקהל.
לבשתי כפפות אדומות עם פס שחור ומגן שיניים,
התאבק שהיה מולי היה בעל שיער בלונדיני מגולח ועיניים כחולות וקטנות, הוא היה שרירי במיוחד,
התגלגלתי וזינקתי אל פניו והכתי אותו עם אגרוף אחד חזק שהפיל אותו למחוץ לזירה.
ושלושת רעשי הפעמון נשמעו,
"והמנצח הוא לוק !" צעק השופט וקריאות עידוד והתרגשות נשמעו מהקהל,
"מי שיצליח להביס אותי יקבל את ערמת השטרות הזו!" קראתי לעבר הקהל והרמתי ערמה של שטרות, מיד כול הקהל צעק מהתרגשות ובאו להילחם בי.
"המנצח הוא לוק!" שוב נשמעה אותה קריאה,
ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.
"קדימה! אני רק התחממתי!" קראתי בשמחה ואף אחד כבר לא רצה להילחם מולי,
"אני אלחם מולך!" נשמעה קול של נערה מהקהל, נערה בעלת שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות בהירות עם נמשים צעדה לעבר הזירה, היא נכנסה וכבר מהבטה ראשונית היא הייתה כמו מקל דק,
"אוקי אני ארחם עלייך." אמרתי והצלצול נשמע, פתאום הרגשתי כאב בחזה, ולפתע הוא נעלם.
"אתה תרחם עליי?" הי פלטה נחירה והכתה את פניי בחוזקה, נפלתי על הרצפה והשופט שרק
"המנצחת היא… " הוא אמר ושאל מה השם,
"מכסחת – המוטנט- השחצן" היא אמרה וחייכה, כול הקהל היה בתהדמה.
"לא כזה חזק כמו שחשבת." היא אמרה ונפלתי על ריצפת הזירה שוב.

– –

"מה קורה לי?" שאלתי ושמתי קרח על המצח שלי, ראשי כאב בטירוף מהמכה,
"איך זה שאני נפגעתי פתאום?" הבטתי בכף ידיי, כיווצתי אותה וניסיתי להוציא את הטפרים, אך הם לא יצאו.
"היי, זו שוב אני." אמרה הנערה ההיא, היא התיישבה לידי על ארגז הקרח, והביטה בי,
"אז איך זה שנפגעת? אפילו אני הייתי מופתעת.." היא צחקה מעט,
"אני לא יודע, משהו קורה לי." אמרתי ונגעתי בפצע שלי, הוא שרף וכאב,
"אני לא כמו פעם.." הוספתי, -דרך אגב, אני רוצה את הכסף שלי." היא חייכה ועזרה לי עם הקרח,
"הוא נמצא בתיק שם בצד" אמרתי בזמן שהיא מזיזה באיטיות את הקרח על הפצע שלי, שפתיה האדומות נצנצו באור וגרמו לי להתקרב אליהם.
"אז איפה את עובדת גברת מכסחת- מוטנט – שחצן" פלטתי נחירה
"אני בחברת העיתון של העיר, אני פרסמתי עלייך שם דברים דיי טובים.. והשם שלי, אליסון. אתה יכול לקרוא לי אליס." היא הנהנה והורידה את הקרח מהמצח שלך,
"יש לעיתון, יותר נכון לבוס שלהם, את היומן של אבא שלך, עם כול התיעודים והמקרים המוזרים שקרו לו.. אולי תוכל למצוא לזה הסבר למה זה קורה לך?" היא הסבירה, ואת האמת גם עזרה.
"תודה!" קראתי בקול וירדתי מהארגז, נשקתי לה על הלחי ומיד הלכתי לשם.
"איך תפרוץ לשם בלי הכוחות שלך?!" היא צעקה אבל כבר יצאתי מהבניין.
איך אני באמת אפרוץ לשם בלי הכוחות, חתיכת מטומטם. התחלתי כבר לקלל את עצמי בלב.

"אני לא אשבר.." אמרתי ועיליתי על הגג שהיה ממול למשרדים של העיתון, רק המרחק היה כ20 מטרים, לקחתי כמה צעדים והגעתי לקצה השני של הגג, לקחתי תנופה ורצתי לעבר הקצה של הגג, זינקתי וצעקתי
"אני לא אשבר!!"
ואז..