טפרים אמתיים- פרק 10 ואחרוןן

פרק 10 ואחרוןןן
נקודת מבט לוק
"אז.. הוא בכלל מכיר אותי?" שאלתי ברגע שירדנו מהגג ההוא, דאקן פלט נחירה.
"אתה הבן האהוב עליו.." התחלתי להסמיק טיפה, ירדנו מהמדרגות השחורות והתחלנו לצעוד בסמטאות הצרות והחשוכות הלכתי לאן שדאקן הלך, למרות שעל פניו הייתי יכול להישבע שראיתי טיפה בלבול,
הוא היה רציני. כמו שחברים של אבא תיארו את אבא שלי.
"אז למה יוצאים לי טפרים בעצם? הרי אבא לא נולד עם היכולת להוציא טפרים ממתכת.." שאלתי, שוב אותה נחירה באה מדאקן. –"אבא עשה עלייך את הניסוי שהיית תינוק, הוא לקח את הדם שלו יחד עם הדם של אימא שלך והזריק אותו לתוך דמך. שניהם היו מוטנטים כך שיצא תרכובת מעניינת. בגלל שבדם של אבא היה את המוטנטיות הוא 'הדביק ' אותך ביכולת להיות מוטנט גם ולהוציא טפרים וקיבלת את היכולת לשלוט בברקים ובמזג האוויר כמו אימא שלך. בנוגע למה שקרה לך שנעלם לך הכוח. טוב זה רק אבא יכול לענות לך.." הוא אמר ברצינות וחצינו את הכביש הסוהר במכוניות.
"רגע.. אתה הכרת את אימא שלי?" שאלתי,
"מי לא?" הוא משך בכתפיו, -"רגע אחד, לשלוט במזג האוויר כמו אימא שלי? יש מצב שאימא שלי הייתה סטורם?" הלב שלי האיץ,
"נסה לומר את זה ככה, אימא שלך היא סטורם." הוא פלט צחוק,
"וואו."

ירדנו במעלית כאשר שתיקה מביכה נוצרת בינינו.
"אז אתה אח למחצה שלי?.." איזה משפט מטומטם הוצאתי כדי לשבור את השתיקה,
"יאפ." הוא ידע איך להתחמק משאלות מטומטמות,
"אז מה אני יאמר לו ברגע שאני אראה אותו?" שאלתי והבטתי בדאקן, "אתה כבר תדע.." הוא אמר וחייך חצי חיוך,
הדלת נפתחה כאשר המוטציקר מחזיק באיש מבוגר אחד, הוא חונק אותו, אבל בעיניים שלו היה נראה כי הכול בסדר. דמעה זלגה על פניי,
"אבא.." לחשתי חנוק,
"אין יותר אבא סססס…" המוטציקר אמר,
"יש רק מוות.." הוא לחש בחלקלקות וחשף את הציפורניים הארוכות שלו, אבא שלי היה בעל עיניים כחולות בוהקות, וזיפים שחרחרים נוגעים בסנטו ושפתיו הדקיקות, הוא עדיין היה בעל שרירים וחזק מאוד, היו לו עצמות לחיים בולטות ודמעה זלגה גם על פניו,
"שחרר אותו!" צעק דאקן ושלף את טפריו, אבל אני פשוט נשארתי עומד מול אבי.
"אתה רוצה לספר לו וולברין.." לחש בערמומיות המוטציקר לאבי.
"לספר לי מה?" שאלתי בזעם,
"אני הזרקתי לך חומר ברחוב שלא שמת לב שעברתי לידך, חומר שיעצור את המוטנטיות שלך, שידכא אותה. בשביל שגו יוכל להמשיך בתוכניותיו.." הוא אמר, גו נכנס מהאפלה היישר אל תוך המתחם הסודי ומחא כפיים באיטיות,
"ודאקן אין לך משהו לספר ללוק?" הוא שאל, ברגע הזה דאקן התנפל עליי והניח את טפריו על צווארי באיום.
"זו הייתה מלכודת.." לחשתי, המוטציקר שיחרר את אבי והוא חשף את טפריו החדות והצהובות.
"אני רוצה את העונג.." הוא חייך חצי חיוך מרושע והתקרב לעברי,
"מגיע לך.. הרי בגללך אנחנו כאן. המוטציקר ידע על כול מה שהולך כאן, אבל כדי שאליסון לא תשדר לך את התוכניות שלי אז אמרתי לה שאחרי כול הניסיונות שלי להרוג אותו הוא עדיין חי, כאילו הייתי מופתע.." הוא הסביר, "איפה היא חתיכת מפלצת?!" אמרתי ודאקן קירב את טפריו לצווארי,
"אתה מבין, אליסון היא גם מוטנטית, היא יכולה לשדר למוטנטים אחרי את המחשבות שלה." הוא הוסיף,
"איפה היא?!" צעקתי,
"מולך.." הוא אמר בערמומיות, המוטציקר סיבב את פניו בשלוש מאות שישים מעלות ולפתע פניה של אליסון הופיעו. היא הייתה נראית מבוהלת, "לוק! תציל אותי.." היא התחננה אבל מיד לאחר מכן המוטציקר חזר לפניו המבחילות. "אני נשבע לך שאני אהרוג אותך!" צעקתי,
"וגם אם אבא שלי יכניס לי את הטפרים לגוף זה יתרפא.." צחקתי,
"לא זה לא.." אבי נד בראשו וצחק, "הלהבים האדומים האלה הם רק זיוף.." הוא בעט בהם והם התנפצו, "אתה אף פעם לא התרפאת, אתה נהפכת לבן תמותה ברגע שהזרקתי לך את החומר.. להתראות לוק.." הוא הניח את שלושת טפרים על החזה שלי ונעץ אותם בגופי.

לאחר חמש שנים…
"עוד.." לגמתי מהכוס הקטנטנה את הצ'ייסר,
"עוד.." לקחתי את הכוס שוב ושתיתי,
"אדוני, תסמוך עליי לא כדאי לך לשתות עוד כוס.." אמר הברמן והתחלתי להתעצבן, הכתי את פניו ובעטתי בבטנו. שלפתי את טפריי שמסתבר שיש לי ואמרתי
"לא. אני לא סומך יותר על אף אחד."