טפרים אמתיים- פרק 1

פרק 1
תאמינו לי זה לא פשוט להיות הבן של וולברין.
מפלצת אדומה דמוית עכביש ענקית עם פסים אדומים רדפה אחרי, היא הייתה מאוד מהירה יחסית לגודלה העצום, שלפתי את שלושת טפריי והמשכתי לרוץ. זינקתי לעבר מכונית והשלכתי אותה על המפלצת, היא לא נרתעה מזה כלל והיא המשיכה לרדוף אחרי,
במקום לברוח לוק, רוץ לעברה! יש לך טפרים בידיים!
"נכון!" דיברתי לעצמי ועצרתי הסתובבתי לעברה ורצתי במהירות לעברה, "קדימה לוק, הגיע הזמן להראות לכולם אתה המורשת של וולברין" אמרתי לעצמי וזינקתי לעבר בטנה של המפלצת, נעצתי את הטפרים בבטנה והיא נהמה, התחלתי לטפס בעזרת טפריי על ראשה. בסופו של דבר הגעתי לראשה, המפלצת המשיכה לרוץ במעגלים וניסתה למצוא אותי, הנוף היה מרהיב, כול העיר נשקפה מולי, וכול האנשים שנעצרו כדי לראות אותי הורג את המפלצת,
"קדימה!" צעקתי ונעצתי את טפריי בראשו של המפלצת,
היא נהמה ונפלה על הרצפה, הרצפה רעדה לכמה רגעים וכולם האנשים הריעו.
"אז לוק, אתה הוא בנו של וולברין, המוטנט אשר גרם להפסקת המלחמה של בני האדם במוטנטים, איך אתה מרגיש?" שאלה מראיינת לערוץ החדשות, הצלם הלך לאן שהיא הולכת ושתק כול האירוע.
"כן.. זה כבוד גדול, והוא נותן לי את הכוח להמשיך להילחם." חייכתי חיוך רחב שיניים,
"יפה.. אפשר לומר שאתה הולך עם חלומו לעתיד טוב יותר.."
"משתדל" הסמקתי מעט וצחקתי,
"טוב, מה נותר לנו להגיד. בהצלחה!" היא צחקה והצמידה את המשקפיים אל הפניים כי הם עמדו ליפול.
"תודה רבה." אמרתי וירדתי כאשר מיליוני בני אדם רוצים שאתן להם חתימה או אצלתם איתם. לא שיש לי בעיה, פשוט זה מדהים אך בני האדם השתנו.
"רק עוד שאלה אחת," אמרה המראיינת, הסתובבתי בחזרה וחיכיתי לשאלה "איך הקשר שלך עם בני אדם, הרי הם הרגו את אבא שלך ואתה בכול זאת עוזר להם." הרמתי רק את הטפר האמצעי, זה היה נראה כאילו עשיתי להם אצבע שלישית, שזו הייתה הכוונה,
"אוקי אז זהו זה להיום." היא אמרה ולמצלמה והשניים הלכו, טיפסתי על הבניין והשקפתי על העיר,
"אתה בכול זאת עוזר להם.." מילותיה הדהדו בראשי,
"למה אני עוזר להם?" גירדתי את ראשי והתיישבתי על קצה הבניין, דמעה החליקה על מורד הלחי שלי,
"כי אתה מהטבע שלך ככה." שמעתי קול מוכר, הרמתי את מבטי, זה היה אבי, הוא לבש חולצה בלי שרוולים לבנה עם אפר, וג'ינס כחול ארוך.
"אבא.." אמרתי והבנתי שאני מדבר לרוח שלו,
"אל תעשה את אותם טעויות שאני עשיתי, אני שגיאתי, חלק מהשגיאות רודפות אותי גם אחרי החיים, אל תסמוך על אף אחד חוץ ממך." צמרמורת קלה עברה בגופי,
"אבא. למה אתה לא כאן? עוזר לי.." אמרתי והדמעות נפלו,
"זוהי הדרך של הגורל, אתה תתמודד עם הבעיות שלי, ותיצור בעיות גם. אבל תבטיח לי שלא תשבר.." הוא אמר ונהפך מיליוני אורות קטנטנים, ניגבתי את דמעותיי ונעמדתי,
"אני מבטיח אבא, אני לא אשבר." אמרתי והצעדתי לעבר המדרגות.
"לא משנה מה הולך לקרות לי, אני לא אשבר." לקחתי נשימה עמוקה וקיפצתי מהבניין היישר אל הרצפה.
"קדימה עתיד, תזרוק עליי את כול הדברים הרעים. אני לא נשבר."