היסודן האחרון 37-סחר שנפרץ וצלקות מחרידות

אחרי בערך שעתיים אני כבר ממש ממש דואג ללאיון. "מישהו חייב ללכת לדבר איתו." אני קובע. ניסינו לדבר איתו כמה פעמים, הוא לא הגיב, רק אמר לנו ללכת בקול שקט. "אף פעם לא ראיתי אותו ככה… מה אנחנו אמורים לעשות?…" קאיה אומרת בייאוש. באותו רגע הדלת של הבקתה (שחונה בערך עשרה מטרים מאיתנו.) נפתחת, האוול יוצא ממנה בבגדים רגילים. הוא בא אלינו ומתיישב מול המדורה, חיוך זעיר על פניו. "היא תהיה בסדר," הוא כמעט לוחש, ואז מביט בי. "הפגיעה עשתה את רוב הנזק, לא האש." אני מרגיש כאילו אבן נפלה מהלב שלי, זו עדיין אשמתי, אבל לפחות זו לא האש. "היא ישנה עכשיו, בטח היא תתעורר בקרוב." הוא לוקח מקל מפוחם בקצהו מהמדורה ומתחיל לצייר משהו בהסיח דעת. הפחם צובע קווים שחורים בשלג הצחור, "איפה לאיון?" הוא שואל בשקט, אני מצביע עליו, מכאן אפשר לראות רק את גבו, כי הוא יושב שידיו חובקות את רגליו, ומצחו נח על ברכיו, חוסם את העולם. "הוא לא מוכן לדבר איתנו, הוא פשוט אומר לנו ללכת בכל פעם." קאיה מוסיפה, האוול מהנהן, ומביט פעם נוספת בלאיון, ואז בידיו. וקם, הוא הולך בדממה לעבר לאיון ומתיישב לידו. ואז קורה דבר משונה, אולי טוב ואולי רע. לאיון מתחיל לבכות, כאילו עצם העובדה שהאוול שם משחררת את כל המחסומים, זה בכי שקט ואצילי, אך יבבה חלושה מגיעה לאוזני. האוול מניח את ידו על כתפו של לאיון במחווה דוממת, וזה למרבה ההפתעה. מחבק אותו, אני נאבק בדחף לשפשף את עיני. אני יכול לראות את שריריו של האוול נמתחים לרגע, ואז נרפים. אני משפיל את מבטי, ורואה בפעם הראשונה את הציור של האוול בשלמתו, אני בולע את רוקי. מצוייר שם אריה פצוע כורע בין הלהבות.

"אני דואגת לג'יימס." קובעת לבסוף רד אחרי שעה, האוול ולאיון עדיין יושבים שם, אני לא בטוח, אבל נדמה לי שלאיון ישן. כמו כל המחנה שלנו. "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" אני שואל, ג'יימס נעלם כל הזמן, אבל אם הוא לא חוזר אחרי כמות זמן מסויימת… צריך להתחיל לדאוג. "לפני די הרבה זמן, הוא הלך ליער, נדמה לי." היא לוחשת בבושה. "בואי נלך לראות אם הוא קרוב במקרה…" אני מעלה חיוך מזוייף על פני, כדי להרגיע קצת את רד. למרות שאני יודע שהסיכויים שהוא קרוב קטנטנים.
אחרי שעה של חיפושים אנחנו ממש ממש דואגים, אבל שרד מתחילה לרוץ קדימה אני לא חש הקלה, היא כנראה רואה אותו, אבל אם היא רצה ככה זה לא טוב. ואכן שאנחנו פורצים לקרחת היער זה לא טוב בכלל, הוא יושב שם, מגולגל לכדור. הדבר הראשון שאני שם לב עליו זה גבו החשוף, ורגליו היחפות, הדבר השני שאני שם לב עליו הוא מה שמכסה את גבו. צלקות, והרבה מהן, חלקן מכוויות מחרידות, חלקן מסימני הצלפה אדומים, אך הרוב הן סימנים כהים ומחרידים שהשאירו אחריהם חתכים עמוקים. הן מכסות את צלעותיו הבולטות מידי, את עורו החיוור כשלג. ממש מתחת לבסיס עורפו נמצאת הצלקת הגרועה מכולן, היא נראית כאילו מישהו לקח פיסת מתכת מלובנת והצמיד אותה לעורו, אפשרות סבירה כשלעצמה. פניו מוסתרות מעיני, אך אני יודע איזו הבעה יש אליהן, כמו תמיד, אדישות וקיפאון. ג'יימס תמיד חיוור, אבל עכשיו… הוא ממש לבן במידה חולנית, יש לעורו גוון כמעט כחלכל. "ג'יימס?…" רד מתאוששת ראשונה מההלם, ומתחילה ללכת לעברו, היא נוגעת בעדינות בצלקת שעל צאוורו. מיד הוא מתכווץ ומגונן בידיו על ראשו, יבבה חלושה נשמעת מפיו, כאילו הוא מצפה בכל רגע שינחיתו עליו מכה. "זו רק אני ג'יימס… אתה לא צריך לפחד…" היא אומרת בקול כל כך רך, הוא רועד. "זו רד, קר לך?" היא שואלת הוא מתכווץ עוד יותר. "בבקשה, זו אני. רק אני ושיין כאן, הכל בסדר, אתה מוגן. אני ושיין נגן אליך" הוא נסיג עוד יותר על תוך השלג, ורועד כעלה נידף ברוח, אולי מקור, אולי מפחד. אולי שניהם. "ג'יימס, אתה קופא. תן לי לקחת אותך למקום שתוכל להתחמם בו, לפני שמשהו רע יקרה לך." היא לוחשת במעט יותר בהלה, היא צודקת. כל שנייה שהוא יושב ככה בשלג עושה את כויות הקור שלו יותר גרועות, אם לא נוציא אותו בקרוב הוא עלול לקפוא למוות. "הכל בסדר, זו רק אני." היא אומרת ומנסה פעם נוספת להקים את ג'יימס, הוא פולט יבבת פחד ונסוג יותר על תוך עצמו. לרגע אני רואה שקצות העצבעות שלו סגולות, כמה זמן הוא שוכב כאן?… "ג'יימס אני מתחנן, אני יודע שכואב לך. בוא איתנו." אני מוצא את עצמי אומר, כפות הידיים שלו בטח כואבות בכאבי תופת, ואני בטוח שכל עצם וכל שריר שאי פעם היה לו מרגיש כאילו הוא נשרף באש קפואה. רד לוחשת משהו באוזנו, הוא מביט בה במבט מעט משונה, מן שילוב של תמיהה הפתעה ועצב. "אני מבטיחה." היא כאילו מאשרת את שאלתו, לרגע צל של חיוך עולה על פניו, אך הוא נעלם מיד. הוא נעמד ואוחז בדה של רד, היא חובקת את כתפו תוך כי הליכה. אני הולך מאחוריהם, קשה לי שלא להבחין איך היד של רד מרפרפת בעדינות על הצלקות, ונעצרות על הסימן שעל בסיס צאוורו, רק מלהביט בו עוברת בי צמרמורת. כנגד רצוני עולה במוחי תמונה של ג'יימס צורח בכאבי תופת שדמות מצמידה בעזרת מלקחיים ברזל מלובן לעורפו. אני מנער את ראשי מעט, "די." אני חושב "אם הוא ירצה לספר לי הוא יספר." ידי מתעסקות זו בזו באי נוחות. אני יודע איך זה שנועצים בך מבטים, אני יודע כמה נורא זה, אבל… אני לא מצליח שלא להביט בגבו של ג'יימס, ולתהות מאיפה ילד בן עשר יכל להשיג צלקות שכאלה. "הרבה אנשים חושקים ביכולת ניבוי." אמר לי פעם לאיון, שאף אחד אחר לא שמע. "יש סיבה שאין הרבה אנשים שיכולים לראות את העתיד." הוא הוסיף בשקט. בלעתי את רוקי, לא ידעתי אם אני רוצה לשמוע את הסיבה. "לרוב הם לא שורדים הרבה זמן." ככה ג'יימס השיג את הצלקות האלה? אנשים שניסו לנצל את כוחו גרמו לו אותן? אני מנסה להכריח את עצמי להספיק לחשוב על זה, מה שכמובן רק גורם לי לתהות יותר. אך לא השארות עולות למוחי, אלא רגש שלא חשתי לפי ג'יימס מעולם, כבר יצא לי לפחד ממנו, להעריך אותו, לדאוג לו, ועוד הרבה אחרים. אבל כרגע אני מרחם על ג'יימס, לא משנה מה גרם לא את הצלקות האלה, אף אדם לא צריך לחוש מידה כזו של סבל, במיוחד לא ילד. ג'יימס כבר לא אוחז ביד שלה, אלא הולך לכיוני, וממשיך ללכת לצידי. הוא בוהה בחלל האוויר כהרגלו, אבל משהו אומר לי שהוא נותן לי את הרשות לשאול אותו. "אתה בן אדם טוב שיין." הוא אומר בקיפאון "אל תשכח את זה." אני מניח שזו מחמאה… "תודה." אני מהנהן. "אני רוצה לשאול אותך משהו, אתה לא חייב לענות לי," אני אומר בשקט. "איך קיבלת את הצלקות האלה?" הוא משפיל את מבטו, לרגע אני פוחד ששברתי משהו שברירי כל כך… "אל תאמין לאלא שאומרים שהם רוצים בטובתך, ואל תרחיק ממך את אלא שטוענים ההפך." הוא כמעט לוחש, משמעותו המלאה של המשפט חודרת בי. כל כך הרבה, בכל כך מעט מילים. אני מוצא את עצמי מושיט את ידי הצידה בדממה, ג'יימס מזקף את ראשו, ידו מגששת מעט, ואז קצה אצבעו נוגע בעדינות בידי. עיניו ננעלות על עיני, שאת מיקומן הבין איכשהו. "באיזה צבע העיניים שלך?" הוא שואל בשקט, אני מכווץ את גבותי, "ירוקות-כסופות… ככה אמרו לי לפחות…" לרגע אני תוהה אם הוא יודע מה אלא הצבעים האלה, אבל יש לי תחושה שכן, הוא לא היה שואל אם לא. "ובאיזה שלי?" הוא ממשיך בטון הקפוא והמרוחק. אני משפיל את מבטי, "שלך לבנות, רק אישון שחור וקטן במרכזן." אני אומר, הוא מרים את ראשו, ומביט מעט למעלה, מה שרק מגביר את התחושה שהוא יודע משהו שאני לא. "זה לא נשמע כמו צבע יפה במיוחד." הוא לוחש בחולמניות. "אולי." אני אומר, ושנינו ממשיכים ללכת.
חיוך קטן עולה על פני שידו של ג'יימס משתלבת בידי.