טיוטה

יש כאן היסטוריה של אנושיות. או צבע. או חוסר אכפתיות. וזה מרהיב.
כמעט לא מזהים את העיר. סימאק חזה את המוות שלה, וביחד איתו את מוות התרבות האנושית. רק רציתי להגיד תודה על האמפתיה, כי בשנים האחרונות הייתי בלתי נסבלת. ותודה על הדקות האחרונות שהענקת לדניאל לפני.
אני מצטערת. תודה שוב. שלום.

הצמחים נעים שוב אל עבר ארון החשמל. היא מתרוממת ממקומה ונעמדת במסלול שלהם. הם מאטים לרגע, בוחנים את תנאי הסביבה, לבסוף נעצרים לחלוטין ונסוגים אחורה. הם יחכו עד שתירדם שוב.

יש לה שאריות של. רעיונות שמישהו השאיר מאחור. קל להיאחז בהם, להיטמע בהם ולהפוך לאחד מהם. מה היא אם לא רעיון שמישהו השאיר מאחור.
בפינה יש מחשב ישן, היא מדליקה אותו לפעמים ובוהה באור. אין מקלדת או עכבר. מסך המגע נפגם עם השנים. יש בו גליונות אקסל ודפדפן אינטרנט שהיה יכול לתת לה את העולם. היא מפחדת מזה, כי מה האינטרנט אם לא רעיון שמישהו השאיר מאחור.

הצמחים הגיעו אל ארון החשמל.
החממות נדלקו ברגע אחד זוהר וכבו מיד לאחר מכן בהתפוצצות אדירה. עומס יתר שהפך את הלילה לעמוק וחסר גבול. אינסופי. היא נושמת עמוק ומתהפכת במיטה שלה, מכסה את האוזניים.
הצמחים מטפסים במעלה המדרגות, אל עבר חדר השינה.

(רק רציתי להגיד תודה)