חתום בדם – פרולוג

היה זה לילה קר, חסר ירח, כמזמין חורבן ומזהיר מפניו. ערפל הקיף את בקתת האיכר המוארת באור העששיות. הכפר עמד דומם, אנשיו כבר השכיבו את ילדיהם לישון.
הוא הגיח מן הערפל. עיניו החומות נצצו באור הבקתה, שערו שחור כלילה, עטוי מעיל שחור עם כפתורי כסף שהתנוסס לאטו ברוח. דם יבש הכתים את שרווליו; לא היה זה דמו שלו.
הוא הלך בשקט, שום רחש לא עלה מנעליו החומות כאשר פגשו באדמה או מנשימתו הכבדה. מבטו נח על הבקתה, קר ואפל כמו הלילה מעליו.
הוא התקדם אל הבקתה, צולע ברגלו הימנית. צעדיו היו חלושים. לולא הערפל, היה גם אפשר להבחין כי בגדיו מרופטים וקרועים, אך לא מהזמן עצמו.
דלת הבקתה החומה נפתחה בחריקה אטית, אך אף אדם בבית לא שמע אותה.
הוא נכנס אל תוך הסלון, אור החצר מטיל את דמות האיש כצל ומסתיר את פניו ואת מבטו הקר. הדלת נסגרה, והאדם בלע את רוקו. חיים, בסופם, הם כלום. כשאני לוקח חיים… אני לא לוקח דבר חשוב. הוא חשב שזאת מנטרה של מתנקשים מקצועיים, אך רק קיווה שזה יקל על כאב לקיחת החיים. גם אף אחד לא יתגעגע לכמה שטוחים.
האדם התקדם לאט בסלון הקטן. שידה קטנה עמדה על קיר הפונה אל הדלת ועליו, ככל שהאדם הצליח לזהות בחשכה, עמדו שלושה דברי כסף ונר כבוי. שולחן עמד באמצע ואתו ארבעה כיסאות עץ פשוטים.
רחש עלה מימינו, והוא התרחק שמאלה, כמחפש מסתור, אל תוך הצללים בסלון הלא מואר. הוא היסס לפני שבדק את אותו כיוון. כמחפש בחשכה כמפלט, הוא התגנב; קול צעדיו נעלם במעטה הדממה. חיים, בסופם, הם לא משנים. כשאני לוקח חיים, אני לא משפיע על דבר. הוא צריך את זה, אחרת הוא יהיה חלש.
דמות התכופפה באמצע המסדרון הצר של הבקתה. האדם בלע את רוקו. חיים, בסופם… חזר בלבו בזמן שהתקרב אל הדמות המתרוממת והחדיר את חרבו בבטנה. הוא פשוט עשה זאת, מתוך פחד, אך אם היה מהסס היה נהפך לחלש. הוא היה חייב את זה.
קורבנו היה גבוה ממנו, וחרבו נכנסה מלמטה למעלה. דם החל לנטוף לאטו לאורך להב החרב. הנוזל הארגמני רחש ולחשש בעודו התהווה לערפלים אדומים שנמוגו במפגש עם שמורת המתכת. ראשו הורם, עיניו נסגרו בזמן שהוא מתענג על הרגשת הדם המתאדה.
קול צעדים מהיר וחלש עבר באחורי הבית.
לא יכול להיות שפספסתי מישהו, חשב וקילל בלבו, שטוח מזדיין.
הוא התחיל להוציא את חרבו מהגופה, דם מטפטף על רצפת העץ מצידה השני. החרב התחככה בבשר ועצמות. הוא הושיט יד אל פצע הכניסה בניסיון למשוך את החרב החוצה. דם החל לזרם מפצע הכניסה במעלה הגופה אל ידו, רק בשביל להתאדות שבריר רגע לפני נגיעה. זעקה לעזרה נשמעה מבחוץ. הוא דחף בחוזקה את חרבו החוצה. לאחר כשנייה של מאמץ גופני מול הגופה שלא ויתרה על הלהב שחצה דרכה, החרב יצאה והגופה נפלה לרצפה. קצה הלהב היה מוכתם בצבע שני. רעשים נשמעו מבחוץ.
האדם בלע את רוקו. חיים הם ללא משמעות. כשאני לוקח חיים, אני לא לוקח דבר. הוא היסס. לבסוף, דרוך, הוא יצא אל הערפל, אל הרעשים.

***

להב חרבו נצבע אדום לאחר שננעצה באיכר המוטל על האדמה. עננה אדומה הסתירה את ידיו אשר נחו על ניצב המתכת. גופו המת של האיכר הלבין כאשר סיים דמו לנזול ממנו, וכעת עמד להבו בוהק באור השמש הזורחת. הוא נח על חרבו, מתבונן בגופות המוטלות על כיכר הכפר. ריח המוות היה טרי, אבל אפו היה סתום זה מזה שבוע. לקח לו זמן להתרגל לחוסר הדם ליד הגופות החתוכות והלבנות. הן הלבינו כל כך מהר לאחר המוות. הוא לא ידע אם היה זה כיוון שהדם התרוקן מגופן, או שמא בגלל אותו כוח שגרם לדם להימשך אל גופו שלו.
הוא הרכין את ראשו, והעיף את הזבובים שהחלו להתקבץ עליו. הוא החזיר את חרבו בעדינות, למרות האדישות שנחה על פניו. הוא פנה אל אחד המעברים בכפר, נזהר שלא לדרוך על הגופות וללכלך את נעליו. עוד גופות איכרים חתוכות חיכו לו בסמטה; הוא פסע לאט, לקחו לו רגעים לפני שזיהה היכן האדם שחס על חייו הסתתר. מתחת לגופה של אישה בשנות הארבעים ושל נער שחור שיער, הוא הצליח להתחבא בזווית והסידור הנכונים. כמעט ולא ניתן היה לראות שאדם חי נמצא מתחת לגופות הללו. הוא היה רזה ולבש מדים שחורים עם פסים צהובים מאונכים – מדי שירות המלך –שנתנו לו מראה הדומה לדבורה, ואת התואר גבעה.
אולי הוא היה רץ בצבא. הוא נזכר בכך שלקרוניה היה סכסוך עם מורדים לפני כחצי עשור. הרזה הרים את ראשו, הביט ופרץ בבכי, ועבר מיד לתנוחת תפילה, ממלמל לעצמו בקרניאנית.
"בבקשה אל תרצח אותי," בכה הרזה. פחד נדף מקולו.
הוא היסס לפני שענה לו, בקושי מצליח להבין את הרזה מבעד לגמגום. "מה שמך?" הוא אמר בקול רגוע, מהוסס במקצת.
הרזה הזעיף, בוחן את מבטו של הרוצח. זה היה כה מוזר, הוא השווה את הרוצח אל מוות, שד, חישד או גורל נבזה אחר. היה זה קולו של הרוצח, הקול לא נשמע כמו הנהימות החייתיות שלו כאשר טבח באנשים מול עיניו. הרץ ניסה לשכוח את המראות, ללא הצלחה. הקול לא היה נשמע רגוע. הוא נשמע קשוח, אך היה זה סוג שונה של קשיחות. היה זה קול של אדם שנפגע רבות, אך החזיק מעמד. הקול היה אנושי.
"שריבן," ענה קלושות לבסוף.
"טוב, גבעה שריבן. זה העניין – אתה לא רוצה למות, אני לא רוצה שיהיו עדים," שיקר. לא היה אכפת לו מעדים. להפך – הוא היה בטוח שכמה הצליחו לברוח וששמועות כבר הופצו על העניין בכפרים הקרובים. הוא לקח את המילים מסצנה במחזה מקורי מארצו. הוא הביט ברץ, מחכה שיאסוף את דמעותיו ויסכים. שריבן הנהן קלות, מתייפח.
"מעולה. נחתום על עסקה. אתה תעשה לי טובה כלשהי ואני אתן לך לחיות. זה הסיכוי היחיד שלך."
שריבן הנהן שנית.
הוא הוציא חתיכת דף מרובעת וסיכה תוך כדי שניסה להיזכר במילים המתאימות ולתרגם אותן לקרניאנית. הוא ניקה את גרונו בשיעול, ואמר לאט ובדרמטיות, "חתום בדם, אתה נכבל. מעשיי בערפל השני הן עסקיי שלי ולא של אף אדם אחר". זה נשמע נורא בקרניאנית, חשב.
זה עבד; המבט של הרץ כאשר רק פגש אותו חזר, דמעות נוספות החלו להיאסף במורד לחייו ושריבן לקח את הדף והסיכה. הוא התרחק מעט מן הרץ, פוחד שהדם יימשך אליו. הרץ החזיר לו את הדף המוכתם בטיפה של דם, והוא תחב אותו במהרה אל כיסו.
"קום. יש לנו עבודה רבה לעשות," הוא הביט בשריבן ופנה אל הכיוון ממנו הגיע. שריבן היה בשירות המלך, דבר שהיה יכול לקדם את העבודה המוטלת על האדם.

***

האב-גבעה גומפּסט ירד מסוסו ואור השמש הגבוהה חימם את גופו. הם הזהירו אותו שטבח קרה, אך קיים הבדל מהותי בין מילים ומראות. זה היה נורא. הוא הריח את הגופות לפני שראה אותם, מפוזרות ברחבי הכיכר. חלקן כרותות גפה או ערופות ראש, או גם יחד. האב-גבעה שם לב לכמות הנשק שנמצאה שם; חרבות וקשתות יותר מקלשונות וגרזנים. גברים, נשים וילדים, ועורבים שחורים מחטטים ביניהם.
עורבים! תמיד העורבים. האב-גבעה גומפּסט עשה דבר שלא עשה עידנים, הוא קילל תחת אפו העקום ושפמו הקטן.
"אב-גבעה—" אמר אחד מהאיכרים מהכפרים השכנים.
"גומפּסט, בבקשה." גומפּסט חייך. הוא שם לב למשהו בזווית עינו. "אין דם." קולו בלי שמץ של הפתעה, או חשש. זה הפתיע אותו, תפס אותו לא מוכן כמו אור פתאומי בחדר חשוך, מסנוור ומכאיב לו. איך אדם יכול להישאר קר למראה הזה? כיצד אני לא מרגיש דבר?
"כן," אישר האיכר, "זה… זה אומ—"
"אכן. עבודת שדים."
מבטו של האיכר שידר פחד, עורו הלבין, ונראה שעוד רגע היה נופל לקרקע, וכך גם גומפּסט.
"אני מצטער," קולו היה מתכתי, חסר רגש. עוד פעם. זה התחיל לעלות על עצביו. "יבואו אחרים."
"עוד לא, אההה, נכנסנו לתוך הבתים…" גומפּסט ראה דרך החלונות כמה גופות גם. האיכר הנמיך את מבטו לאדמה וירק. "הרים אדירים. זה נורא."
"עשית טוב, אדוני," אמר גומפּסט וחייך את החיוך הכי מרגיע שהוא היה יכול. והוא עוד אכן היה יכול.
"כן." האיכר התבונן לצדדים, מנסה ליישר את עמידתו ואז הישיר מבטו אל האדם הזקן מלפניו. "יש ניצול. בן המרקזרים, הם היו משפחה די, אההה, טובה. עשינו מסחר כמה פעמים. בן הזוג של בתי אפילו יצא איתם לחופשה… הניצול בן עשר, אב-גבעה גומבּסט."
גומפּסט הזעיף, איך מישהו יכול היה לברוח מעבודת השד הזאת? שאל את עצמו, מרגיש את כפור הלהב שחגור על רגלו הימנית מתחזק. זה לא יגיע לזה, הבטיח לעצמו.
הוא הסתובב, מסתכל מעבר לדרך האבן שעמדה במקביל לכפר. כמה דמויות עמדו מסביב לעץ. אחת מהם ישבה בגבה אל העץ. עם גילו המופלג, עיניו של גומפּסט אינם היו במיטבם, אך הבין מיד כי אף אחת מהדמויות אינה בגובה המתאים לילדים בני עשור.
הוא התקרב אל העץ, עבר את דרך האבן, ועצר. הוא הקשיב לדמויות הגבוהות – איכרים מהכפר הסמוך – מנסים לשחק עם הילד שעובר הלם. מה כל כך מיוחד בילד?
לבסוף, הוא התקדם באטיות אל העץ. מקווה שהילד יזהה אותו למרות הגלימה האפורה שהשתלבה בנוף עם בתי האבן שבו חיו האנשים שהכיר. "שמי הוא גומפּסט. אמור לי, ילדי, מה שמך?" הוא התבונן בחזרה אל העיניים הכתומות שהתבוננו בו. אומרים שהמתים מאבדים את אורם בעיניהם, או שיש להם עיניים מתות. גומפּסט לא ישכח בחצי עשור הבא את המבט המת על פניו של הילד שחור השיער. זה יהיה שם, בדמיונו, רודף אותו בכל פעם שיסגור את עיניו. עד שימות כעבור שש שנים.
"ניאס," לחש הילד.