חרב זאב הקרב, פרק א’

שון התעורר ופיהק, ריח של בצל מטוגן ובשר צלוי עלה באפו.
"בוקר טוב." ציחקקה הארו ונכנסה לאוהל שלו, שערה השחור מסורק ולבושה בבגדיה הכחולים.
שון נהם לה, הוא שנא שהיא מעירה אותו מוקדם.
הארו צחקקה שוב ועיניה הכחולות נצצו.
"לך תשטוף פנים וצחצח שיניים, יש לי פה אוכל עבורך." היא נופפה בקופסת מתכת קטנה שאדים יצאו ממנה.
שון התארגן בזריזות, לובש את מכנסיו החומים וחולצתו הלבנה. את שערו השחור לא סירק, הוא אהב אותו מבולגן, והוא גרם לכך שלא ינעצו מבט בעיניו, עיניו היו זהובות צהובות, מיוחדות במינן.
הוא שנא את העיניים שלו.
אחרי שסיים להתארגן, שון יצא מהאוהל והתיישב בספסל ציבורי קרוב, הארו הושיטה לו את קופסת המתכת, בתוכה נחו:
נתח בשר גדול, כיכר לחם, ותפוחי אדמה אפויים.
שון שלף את הלחם בשמחה "אם אי פעם אגיד עליך משהו רע הארו-"
"-אז אדע שאתה שון ולא מישהו אחר." היא חייכה אליו.
שון שקל את מה שהיא אמרה עם חתיכת בשר בפה, ואז משך בכתפיו מה שנכון, נכון.
הוא טרף את ארוחתו במהירות.
"אז," שאל בין ביס לביס, "יש משהו מיוחד היום?"
שון והארו עבדו כמדריכי יער, היער הצפוני לעיר האלפים הוא יער ענק, ואין שבילים ושלטים בו, שון והארו בני אדם רגילים, אבל אנשי העיר הם אלפים.
הארו הנידה את ראשה בעצב, "חורף עכשיו, תיירים לא מגיעים לעיר בזמנים האלו."
שון עצר באמצע להכניס גוש לחם בפיו, "כבר הרבה זמן שלא היה לי זמן חופשי." חשב לעצמו.
"אולי אלך לנוח היום…" אבל אז הארו תפסה באוזנו ומשכה אותה.
"איה! הארו!" הארו הביטה בו במבט כועס, "אתה לא הולך לחמוק לי ולנוח!"
שון נבהל, "אמרתי את זה בקול?"
"לא," ענתה הארו בכעס, "אני יודעת שעל זה חשבת, הבטחת לעזור לי לנקות את בית העץ שלנו!"
שון נאנח, זה היה אמור להיות הבית של שניהם, זה היה ההסכם עם האלפים. אבל היה בו רק מיטה אחת, האלפים ציפו להארו ולא לשון, אז שון ישן באוהל באזור היער.
פרט לארוחת ערב ומקלחת, הוא לא נכנס לבית העץ, ותמיד דיבר עליו בתור בית העץ שלה.
"טוב…" אמר בהכנעה,"אני אבוא לנקות אצלך."
"יופי," חייכה הארו, "כשנסיים, יש לי גינה שנהרסה בידי אחד החיות ביער, וצריך לנקש אותה."
"זה הגיע לי, לא הייתי צריך לדחות את זה." חשב במרירות בזמן שקירצף את ריצפת בית העץ.

שון המשיך לשפשף את רצפת הבית רוטן לעצמו, ואז משב של קור עלה בגבו, כאילו מישהו נמצא בין העצים…
שון הביט לאחור אבל לא ראה כלום
"בטח סתם דמיינתי" חשב "אבל אשאר ערני ליתר ביטחון."
הוא המשיך לשפשף את הבית, ומהר מאוד הוא שכח מזה…
האיש בגלימה התנשף בהקלה, הוא כמעט ראה אותו, רק לפני כמה דקות הוא חזר מהמגדל והכנפיים שלו פגעו בעץ, האיש הוריד את הברדס ונאנח.
"נקווה שאמצא עוזרים טובים בקרוב…"