חמשת הרסיסים – פרק שני

הרוח נשבה חזק והעיפה את שיערה החום-בהיר לאחור, בעוד לוס לגמה שוב מהממיה שלה, שהחלה מתרוקנת, השביל המתפצל, בו בחרה לוס ימינה, הוביל אותה ליער של איידק, האגדה מספרת שבו, נולד הקוסם שפתח את התיבה, ובמקרה, זה גם היה היער בו מצאו לראשונה את לוס, שננטשה.
"אני חייבת למצוא כפר עד רדת החשכה," לחשה לוס לעצמה, מנענעת בבקבוק בתקווה כי הוא יתמלא מחדש, לוס ידעה כי היא לא תגיע לכפר הבא עד רדת החשכה, האמת, שהיא הייתה באזור שהגדירה בראשה כ'שום-מקום'. הכל סביבה היה צמחיה ועצים, ועוד צמחיה, וגם עוד קצת עצים. "אני לא מאמין!-" נשמע קול בהלה אנושיי מצידו הימני של היער.
לוס, למרות שהאמינה בלב שלם כי החלה משתגעת, קפצה בדילוגים בעקבותה הקול,
העצים החלו מתמעטים, והדשא הסבוך, הגבוהה, והמאיים, החל להיראות בעינייה של לוס, כמסודר יותר וחביב, במהרה היא הגיעה לחווה, ליד החווה היה שביל, ולצד החווה ישבו שני אנשים, סיגר עבה בידם.
"סליחה," התקדמה אליהם לוס, הם הסיטו ראשם אחד מהשני,ושיחתם נפסקה, במקום זה מבטי סקרנות צצו.
סליחה, אתם יודעים אולי איפה הכפר הקרוב?" שאלה לוס, כשהביטה על החווה, היא הבחינה שגם מצידה השני, אחרי כמה מטרים, מתחיל יער.
"מה עשית שם ילדה?" לחש איש אחד,על עינו צלקת מכוערת וארוכה, הוא החל להתקדם אלייה
"אני מניחה שאיבדתי את הדרך," לחשה לוס, למרות שלא ידעה בדיוק, מהי הדרך.
"הדרך ל..?" שאל האיש השני, עליו היה קימונו סגול, קרוע ומרופט.
"הדרל לזה לא עניינך," התעצבנה "אתם מוכנים להגיד לי איפה הכפר הקרוב?"
"במורד השביל, אבל אני מציע לך לא ללכת אליו," אמר
"למה לא?" התעניינה לפתע
"אנחנו שמעו, שיש שם שד, הוא השתלט על הנביא שהיה שם, והרג אותו, אין לדעת מי הקורבן הבא שלו עכשיו, גם כן, הכפר הזה שורץ מפלצות, כל יום אנחנו שומעים על מיתה אחרת משם" אמר האיש
"זה ממש מסוכן.." לחש חברו.
"עוד סיבה למה כן ללכת לשם," חייכה לוס והחלה הולכת בשביל
"ילדה, עצה ידידותית," דיבר שנית האיש בעל הצלקת בעין,
"חזרי לביתך, אם לא תיהרגי בכפר הזה, השביל יוביל אותך חזרה ליער, שם בטוח תהרגי."
"תודה." לחשה לוס, הם היו בטוחים כי היא תסתובב חזרה ותחזור על עקבותיה, אבל לוס החלה לרדת במורד השביל, השמש החלה שוקעת, בעינה נראה כפר קטן, אמנם לא קטן כמו הכפר שלה, אבל קטן.
"*מייאסנה" נעצרה לוס מול פתח הכפר כעבור חצי שעה של הליכה מפרכת, "הם צדקו," לחשה לוס, אבל החלה נכנסת לכפר.
"סליחה," פנתה לוס לאישה זקנה שסחבה בידה שתי תרנגולות
"איפה ממוקמת הכוהנת?" שאלה, היא ידעה שברגע שהכוהנת שלהם תדע מה תפקידה, היא תאפשר לה ללון אצלם לילה אחד.
"בטירה יקירתי, איפה עוד היא תהיה?" אמרה הזקנה והחלה ללכת. בכפרה של לוס, לא הייתה טירה, כל הבתים נראו אותו הדבר, וביתה של הכוהנת סומן בדגל אדום, רק כדאי לזהות מה ביתה.
לוס הרימה מבטה, בסוף הכפר היה גרם מדרגות, ובסופו הייתה טירה, שנראתה כמו כל הבתים שהיו שם, רק בטיפה יותר גדול.
היא התחילה ללכת לכיוון המדרגות, ולאט לאט, החל להחשיך.
הכפר התרוקן לחלוטין, אפילו לא יללה נשמעה. בכפרה של לוס, בשעות אלה, הילדים עדיין היו בחוץ ושיחקו בכבשי השכנים.
"מה את עושה?" לחש נער שסגר בדיוק דוכן שהיה ליד גרם המדרגות
"אסור להיות מחוץ לבתים בשעות כאלו. את רוצה להיהרג? חזרי לביתך." הוא לחש, מבטו היה כמעט ומזועזע.
"אני לא גרה פה. אני רק צריכה מקום לישון בו ללילה אחד, אני הולכת לכוהנת -" אמרה לוס, בתהייה קלה
"השתגעת? או שפשוט רעיון המוות יפה בעינייך?" אמר והתקדם לעברה, שיערו הלבן הזכיר לה את שיערה של סטפני, הילדה שגרה שני בתים לידה.
"אין לי איפה לישון-"
"אז מה חשבת, שתבואי לכוהנת והיא פשוט, תתן לך מקום לינה אצלה?" הוא הביט בה מבולבל.
"אתה לא תבין," לחשה לוס.
"בואי איתי, יש לך מזל שאני גר שם," הוא לחש, והחל לעלות בגרם המדרגות.
"אל תצאי יותר בחיים מהכפר הזה כשיורדת החשכה," הוא אמר בכובד ראש.
"איך זה יכול להיות שאתה גר אצל הכוהנת?" חשבתי שלכוהנת אין ילדים," אמרה לוס
"באמת אין לה," הוא לחש