חמשת אלות השיר – פרק 4 – בשר ועצמות

"האם אתה מבין מה מתרחש כאן?" שאל הלורד בס בזעם בעודו בוהה בכדור הבדולח שעל שולחן העבודה שלו.
הוא היה גבר שמן ונמוך, שיערו היה שחור וקצר ועיניו החומות והקטנות היו ממוקדות במראות הקשים שהציג כדור הבדולח – חייליו שוכבים קרועים לגזרים בתוך המסדרון, שני השומרים שבכניסה מתים והחומה שבורה לחתיכות, הוא לא האמין שהיום הזה יגיע אך כך אכן קרה בסופו של דבר, הטירה שלו תחת מתקפה וחייו נמצאים בסכנה גדולה.
"אדוני, אתה מוכרח להבין שהאנשים לא ישתקו לנצח וכי יגיע היום שבו הם ינסו לפעול נגדך ונגד בני משפחתך." אמר פרטישיון, יועצו של הלורד, הוא עמד בפינת החדר ונשען על הקיר, מביט באדון שלו מבעד למשקפיו הקטנות.
"זה לא זה." בס אמר באנחה מיואשת, פרטישיון לא הבין מה כוונתו.
"אלה לא אנשים, לא האנשים איתם אנו מתמודדים. האנשים הרגילים הם בסך הכל חרקים עלובים שניתן למחוץ בקלילות, אף אחד לא היה שובר את החומה בצורה כל כך קשה ורוצח את החיילים שלנו בכזו קלות, תחשוב על זה כך. יש לנו עסק עם מפלצות כאן…" הוסיף הלורד בטירוף, מרגיש כיצד קצב פעימות ליבו הולך ומתגבר וכיצד אדרנלין ממלא את דמו, החשש הגדול הלך והתגבר בקרבו בעודו חושב על מה שעומד מולו – הוא לא רצה ליפול, הוא לא רצה להפסיד, אך כעת הוא הרגיש שאולי יש אפשרות שזה מה שיקרה לו.
"נראה לי שאתה צודק, הלורד. אם כך, מה ברצונך לעשות?" שאל פרטישיון בשקט, בס קם מכסאו כעת והעביר את ידו על כדור הבדולח – כהרף עין השתנתה התמונה שהוצגה בו וכעת הופיע חדר המבצעים של הטירה שבו שהו כעת וואן ואחיותיה, כשבס הבחין בהן הוא חייך בצורה מוזרה במיוחד, איך הוא יכול היה לשמוח כאשר הוא מבחין במי שפלש אל תוך טירתו?
"אתה רוצה לומר לי שהילדות המתוקות האלו הן מי שעשו את כל זה?!" אמר הלורד בס בתדהמה וחייך לעבר פרטישיון, הגבר בעל השיער הבלונדיני והקוצני משך בכתפיו.
"אני לא רואה אפשרות אחרת, אדוני."
"אם כך, אני חייב להודות שיהיה חבל מאוד להרוג אותן… אבל אין שום ברירה, אם אנחנו לא רוצים למות אנחנו צריכים להרוג ולא משנה את מי או את מה. זו הדרך היחידה לשמור על השלטון שלנו בממלכה." אמר הלורד ברשעות והתמקד בחמשת אלות השיר כמיטב יכולתו, הוא במיוחד התלהב מפייב, הוא שמח לראות את שיערה הזהוב ואת עיניה בעלות הצבע הזהה – לדעתו הוא מעולם לא מצא ילדה כל כך חמודה, מה הוא היה עושה איתה…
"אני רואה שהילדה עם השיער הזהוב מושכת את תשומת ליבך, אדוני…" פרטישיון השיב כאשר הבחין במבטו של הלורד שהיה ממוקד בפייב, למען האמת הוא יכול היה להבין מה כל כך מושך בילדה הצעירה – היא באמת הייתה יפה וגופה היה לא פחות יפה מפניה, ניכר כי השקיעה בהופעתה החיצונית ולא פלא מדוע היא הצליחה למשוך את תשומת ליבם של כל מי שנתקל בה.
"כן, אם הייתי יכול לקחת רק אותה הייתי עושה זאת בוודאי. אבל כל עוד היא ואחיותיה בחיים נשקף איום גדול במיוחד על חיי ועל השלטון שלי ושל בני משפחתי, לכן, עם כל הצער שבדבר היא צריכה למות." אמר בס, פרטישיון הנהן בהסכמה, הוא כבר החל לחשוב הלאה, מה ירצה הלורד לעשות? סביר להניח שהוא יבקש להשתמש בנשק הסודי שלו.
"האם אתה תרצה לעשות מה שאני חושב?" שאל היועץ בסקרנות, בס חייך לעברו בהתלהבות והנהן בהסכמה, כעת הוא לקח מפינת החדר גופה של ילד כלשהו והניח אותה על שולחן העבודה שלו – הוא לקח סכין שעמד בקצה הימני של השולחן והחל לחתוך את העור שנותר על הגופה, עושה הכל על מנת לנקות את הגוף לחלוטין ולהותיר אך ורק בשר ועצמות שיוכלו לשמש אותו ליצירת עוד בובות.
"כן, בוודאי שאני ארצה לעשות את זה. עלינו לשחרר את החיות על מנת שנוכל לחסל את הפולשות הקטנות האלו, מה שהן עשו לא יעבור בשתיקה, תהיה בטוח בזה." הלורד הבהיר היטב את רצונו וכעת פרטישיון יצא מחדר העבודה וניגש לעבר הצינוק שהיה בקצה המסדרון, מהאזור נשמעו שאגות מחרישות אוזניים ורעשים עזים של חבטות.
יועצו של הלורד בס הביט בחיוך מרושע ביצורים המבחילים שמולו – אלו היו מפלצות סגולות ואדומות שהיו עשויות מבשר ועצמות של בני אדם שנרצחו, הם נעו בצורה מעוותת ופלטו מפיהם נוזלים מוזרים מאוד, פרטישיון הביט בהם ללא חשש והוציא מכיסו את המפתח של התא.
"הרגו את הפולשים ותגרמו ללורד שלנו להרגיש טוב יותר, אנחנו לא רוצים להפסיד במלחמה הזאת." אמר היועץ בטון מאיים וכעת הכניס את המפתח אל תוך חור המנעול וסובב אותו, כהרף עין פרצו משם המפלצות בשאגות איומות ורצו במהירות לאורך המסדרון, מחפשים אחר אלות השיר במטרה אחת ויחידה – לחסל אותן ולא להותיר מהן זכר.

באותו זמן המשיכו וואן ואחיותיה לחפש את דרכן ברחבי הטירה.
הן עזבו את חדר המבצעים והמשיכו לאורך המסדרונות הארוכים שנראו כאילו הם לא נגמרים, לאורך הדרך המחשבה אודות קורבנותיו חסרי הישע של הלורד בס לא עזבה את מוחה של וואן והיא הרגישה כל כך מוטרדת.
"כדאי שתהיו מוכנות לכל תרחיש, אני רוצה שתחזיקו את כלי הנשק שלכן." אמרה אלת השיר הבלונדינית בקור בעודה צועדת בראש הקבוצה ואוחזת בעוצמה בחרבה – בתגובה לכך שלפו אחיותיה את כלי הנשק שלהן.
טו אחזה בחרב כחולה וארוכה, ת'רי החזיקה בשני זוגות מספריים שחורים, פור הייתה היחידה שלא אחזה בנשק כלשהו אלא בחרה להילחם באמצעות ציפורניה הארוכות שגדלו בצורה קיצונית מאוד ופייב אחזה ברומח שהיה מעוטר בקישוטים בצבעי זהב ושחור – כולן היו מוכנות לקרב הבא עם אנשיו של הלורד, במידה והם יופיעו שוב.
לפתע בעודן הולכות נשמעו באוויר שאגות מחרישות אוזניים, וואן נדרכה במקומה וסובבה את חרבה במיומנות מרשימה, היא סימנה לאחיותיה לשמור על השקט.
"לכו לאט, אי אפשר לדעת מה מצפה לנו." היא ציוותה וכל אחיותיה עשו כדבריה וצעדו בזהירות לאורך המסדרון הרחב והארוך.
"מה לעזאזל היה הדבר הזה?" פור התפלאה, מרגישה פחד רב מחלחל לתוך ליבה, היא לא רצתה לפגוש במפלצות מסוכנות ומאיימות אך מצד שני היא הבינה כי אין לה ברירה אלא לעשות זאת אם ברצונה לרצות את וואן ובכך לעמוד בציפיות שהיא מציבה לעצמה.
"אני לא יודעת, אבל כדאי שניזהר. כפי שכבר אמרתי לכן קודם, זה לא יהיה פשוט ואי אפשר לדעת מה האויבים מתכננים להציב נגדנו." וואן השיבה לאחותה, כעת נשמעו השאגות ממרחק קטן יותר ורצפת הטירה רעדה מרוב צעדים מהירים, בתוך דקות אחדות הופיעו מול חמשת אלות השיר מפלצות מבחילות ומסתוריות כאשר לצידן היו עשרות מחייליו של הלורד.
וואן הביטה במפלצות בחלחלה ותוך כדי גם הריחה אותן, היא נדהמה לגלות כי הן היו עשויות מבשר ועצמות של בני אדם, היא ידעה כי היא חייבת לספר זאת לאחיותיה – היא לא רצתה להרוג את מי שהיה קודם לכן בסך הכל אדם חף מפשע שנרצח בצורה מזעזעת וקשה על לא עוול בכפו.
"אל תהרגו את המפלצות האלו!" היא אמרה, כל אחיותיה לא הבינו.
"למה את לא רוצה להרוג אותן? תראי, הן משרתות את הלורד הנורא הזה, מגיע להן למות." טו השיבה, בסך הכל וואן יכולה הייתה להבין אותה אך מצד שני מבחינתה לא היה ספק כי הריגתן של המפלצות תהיה הוספת חטא על פשע – לרצוח שוב את מי שנרצח? זו כלל לא הייתה המטרה שלה…
"אני צריכה שתהממו אותן ואחר כך נברח מהן, אין שום סיבה להרוג מפלצות שעשויות מבשרם של הקורבנות של הלורד שנרצחו באכזריות לא הגיונית על לא עוול בכפם. את החיילים אתן יכולות להרוג, אבל את המפלצות לא." וואן הבהירה את עמדתה, טו הנהנה בראשה בהבנה וגם פור הבינה – ת'רי כלל לא הייתה מרוכזת בהסבר ופייב אפילו לא חשבה על כך.
"חסלו את הפולשות, עכשיו!" צעק מפקד פלוגת החיילים וכעת הוא ואנשיו הסתערו לעבר וואן ואחיותיה כאשר הם חמושים בחרבות, גרזנים וחניתות.
וואן בתגובה לכך אפילו לא התרגשה וכעת סימנה לפייב לגשת לעברה, אלת השיר הצעירה ביותר התקדמה לעבר אחותה הגדולה בחיוך מוחמא.
"פייב, השתמשי בכוח השיר שלך ותראי לחלאות האלו שהגיע הזמן לשלם על הפשעים הנוראיים שלהם!" וואן קראה בזעם וכעת פייב הרימה את ידיה באוויר והצמידה את אצבעותיה אחת לשנייה, מיד היא החלה לשיר ולפתע הילה צהובה הקיפה את כל גופה.
בין ידיה הצטבר כדור אנרגיה צהוב ששיגר ברקים לכל הכיוונים, החיילים המשיכו להסתער אך כמה מהם נסוגו לאחור מרוב הפחד והרצון להישאר בחיים – בינתיים המפלצות אף הן התקרבו לעבר פייב בסקרנות וניסו להבין מה היא מתכננת לעשות, כלל לא מבינות ששום דבר טוב לא יקרה להן כתוצאה מכך.
"עכשיו!" וואן אמרה ופייב שיגרה גל עצום של אנרגיית קסם צהובה לכיוון אויביה, מהר מאוד המתקפה העוצמתית העיפה חיילים רבים לכל הכיוונים וקרעה את גופם לגזרים, גם חלק גדול מהמפלצות נהדפו על הקירות ואיבדו את הכרתן – כעת זה היה הזמן של שאר האחיות להתערב בקרב והן הסתערו לעבר החיילים ששרדו את המתקפה.
וואן רצה לעבר שלושה חיילים שעמדו מולה, כולם פצועים בכל גופם ובקושי צועדים, ניכר במבטם כי הם מתחננים לרחמים.
"בבקשה ממך, אל תהרגי אותנו… אנחנו לא עשינו שום דבר רע, אנחנו היינו חייבים לציית לפקודות אחרת היו מוציאים אותנו להורג." אמר אחד החיילים בחשש וזרק את חרבו על הרצפה אך וואן לא התרשמה ושיספה את גרונו באבחת חרב מהירה, הוא צנח מת על הרצפה ודם רב פרץ מגופתו.
כעת וואן הפנתה את תשומת ליבה לעבר שני החיילים הנוספים שכעת החלו נסים על נפשם לאורך המסדרון אך זה לא נמשך לאורך זמן רב כאשר פייב שיגרה לעברם עוד מתקפה וחיסלה אותם באופן סופי.
בסופו של דבר התברר כי כל החיילים חוסלו במהירות וכי כל המפלצות שכבו על הרצפה מחוסרות הכרה, וואן חייכה לעבר אחיותיה בסיפוק רב והייתה כל כך מרוצה מהתוצאה של המאמץ המשותף שלהן. אך דבר מה נוסף היה צריך להיעשות – היה צורך לשתק את המפלצות על מנת שלאלות השיר יהיה מספיק זמן לברוח מהן ולהתקדם לעברו של הלורד בס, וואן לא ידעה מה לעשות וכך גם לא אף אחת מאחיותיה, מלבד פור.
"וואן, לי יש רעיון." אמרה הילדה בעלת השיער החום בביישנות, וואן הביטה לעברה ותהתה מה רצונה, לראשונה זה זמן רב היא באמת הקשיבה לפור והקדישה לה ולרצונותיה תשומת לב.
"מה את מציעה לעשות?" וואן אמרה, פור חייכה אליה והעבירה את ידה בשיערה.
"את תראי…"
מיד פור החלה לשיר, הילה ירוקה הקיפה את גופה ומיד הבזק של אור ירוק הכה במפלצות ששכבו על רצפת המסדרון – בתוך שניות אחדות הבחינה וואן כי היצורים קפואים במקומם ולא מצליחים לנוע בשום צורה, המראה הזה כל כך שימח אותה – היא הרגישה כי פור הצליחה לסייע לה ולפתור עבורה את הבעיה בה היא נתקלה, לא הייתה תחושה טובה מזו עבורה וכעת היא ניגשה לעבר פור הנרגשת וחיבקה אותה בעדינות.
"כל הכבוד לך, אחות קטנה." וואן לחשה באוזנה של פור בעוד שתיהן מתחבקות, פור בתגובה הסמיקה בלחייה והתרגשה מאוד – מרגישה מאושרת כל כך, על סף דמעות של שמחה, סופסוף היא הרגישה כי היא מצליחה לרצות את אחותה הגדולה, לאחר כל כך הרבה זמן.
"אני אעשה הכל בשבילך, וואן." היא אמרה בגרון חנוק וכעת היא ווואן נפרדו מהחיבוק וחזרו אל שאר אחיותיהן שעמדו לצד גופותיהם של החיילים ולצד המפלצות המשותקות, מחכות להוראה מפיה של וואן.
"מהר, אין לנו הרבה זמן. בואו נמשיך ללכת לפני שהמפלצות יתאוששו מההלם הראשוני של השיתוק ויתקפו אותנו שוב." פור אמרה ואף אחת לא המרתה את פיה, כל האחיות המשיכו להתקדם לאורך המסדרון, עוקבות אחרי וואן מבלי לומר מילה, מרוצות מעוד ניצחון מוחץ בקרב מול אנשיו של הלורד ומשתוקקות כבר להתמודד מולו ולנצח אותו.