חמשת אלות השיר – פרק 2 – הילדים האבודים

לאחר מסע של מספר ימים בדרכים הגיעו חמשת אלות השיר אל השטחים הירוקים האחרונים ביותר לפני המעבר לתוך ארץ החולות, המסע עבר בצורה שקטה ומוצלחת באופן יחסי כאשר הן לא פגשו עד כה באף אויב וכאשר כל האחיות הסתדרו בצורה טובה, אך וואן עדיין נותרה מוטרדת.

"מפתיע שלא נתקלנו באף אויב בדרכינו לכאן." אמרה וואן ברצינות, טו הביטה לעברה בחוסר הבנה, מנסה לגלות מדוע זה לא מוצא חן בעיניה של אחותה הגדולה.
"זה דווקא טוב, כך נוכל לשמור את כוחותינו לקרבות שצפויים בטירה." טו השיבה בחיוך נלהב, עיניה הכחולות פקוחות לרווחה בעודה מביטה בפניה של וואן, במבט מלא באהבה ושמחת חיים, כפי שהיא תמיד הייתה.
"טו צודקת." פור התערבה בשיחה בעוד חמשת אלות השיר צועדות בשביל המסודר שעמד בין השטחים החקלאיים רחבי הידיים של הכפרים הסמוכים, הכפרים האחרונים שנמצאים תחת השליטה של עיר הקתדרלה, במרחק קילומטרים ספורים מהאזור הזה כבר נמצא המדבר העצום של ארץ החולות – מדבר כל כך צחיח עד כדי שכמעט ואף צמח לא מצליח לגדול בו ולתושבים כמעט ואין מזון ומים, רוב האמצעים החיוניים מוחזקים בטירתו של הלורד ומוענקים לנתינים העשירים והנאמנים ביותר שלו.
"זה נהדר שלא נלחמנו, כך הבגדים שלי לא התלכלכו…" פייב שישבה בתוך עגלת העץ החומה והישנה דיברה בהתלהבות, מרגיזה מאוד את וואן ופור בדבריה, ת'רי וטו בחרו להתעלם כמו תמיד.
"יותר טוב שתשתקי עכשיו, פייב…" פור נאנחה בייאוש.
"אבל גם את לא היית רוצה שהבגדים שלך יתלכלכו, נכון פור, מתוקה?" אמרה פייב בטון מזלזל ושיחה בשיערה הזהוב הגלי והארוך, פור רצתה לעזוב את העגלה ולבעוט בפייב בכל כוחה, אך היא ידעה היטב שמעשים מהסוג הזה יישארו רק בגדר פנטזיה רחוקה כל עוד וואן אחראית עליהן, היא ממש לא תסכים לריבים בין האחיות.
"אולי תפסיקו שתיכן?" וואן דיברה בכעס רב, פור השפילה את מבטה והמשיכה לדחוף את העגלה בעוד פייב צחקקה בתגובה, היא אפילו לא כיסתה את פיה, מנסה לשדר זלזול רב בכולן, היא תמיד חשבה שהיא עצמה חשובה יותר מכל אחד אחר ולא משנה מי הוא.
"אני מצטערת…" פור דיברה בעצב, לא באמת מתכוונת לדבריה אך עושה הכל בשביל לרצות את וואן, היא תעשה כל דבר בשביל אחותה הגדולה, גם אם היא כלל לא מתייחסת אליה.
"אני רוצה לישון…" ת'רי אמרה תוך כדי פיהוק והסתכלה בתאווה לעבר העצים הגבוהים והמקסימים שבצידי הדרך, מדמיינת כיצד היא תשכב לישון בצילו של אחד מהם.
"ת'רי, אסור לך לישון עכשיו. יש לנו משימה להשלים, אנחנו צריכות להביס את שליט ארץ החולות, לא ללכת לישון. כשננצח תוכלי לישון כמה שתרצי אבל עכשיו את צריכה להיות ממוקדת במטרה שלנו." וואן השיבה לאחותה הקטנה.
לפתע טו עזבה את העגלה ורצה בהתלהבות לכיוון אחד העצים, וואן והשאר הביטו בה בתדהמה ולא הבינו מה היא מצאה שם אך כעבור כמה שניות נשמעה צעקה עזה שבישרה על הכל…
"היי, הנה סבתא!" כך טו קראה בעודה מבחינה באישה זקנה שיושבת לבדה מתחת לאחד העצים וסורגת צעיף, היא רצה לעבר האישה ונעמדה מולה בחיוך נלהב, הזקנה חייכה קלות ושתקה.
"שלום לך, ילדונת. את צריכה עזרה?" דיברה האישה הזקנה בנימוס, מביטה בילדה היפהפייה שמולה, בוחנת בסקרנות את מראה שיערה הכחול והקצר ואת עיניה המקסימות, מתפעלת מאוד מהמראה הייחודי והמסתורי שלה.
"שלום. אני לא צריכה עזרה, אני רק שמחה לפ…" ניסתה טו להשלים את המשפט אך לפתע וואן הופיעה לצידה והניחה את ידה על כתפה, לצידן הופיעו שאר אלות השיר.
"אני מצטערת על חוסר הנימוס של אחותי הקטנה, אנחנו לא זקוקות לעזרה אבל תודה על ההצעה. ודרך אגב, נעים מאוד להכיר, אני וואן." אמרה אלת השיר הבכורה וחייכה לעבר הזקנה, טו נותרה לבהות בסיטואציה בתדהמה מוחלטת, לא מבינה היכן היא טעתה.
"וואן? כלומר, מספר 1? זה השם שלך?" התפלאה האישה הזקנה.
"כן."
"ואיך קוראים לאחותך המתוקה?"
"המ… זו טו, ואלו ת'רי ופייב." וואן אמרה, היא התכוננה גם להציג את פור בפני האישה אך לאחותה היו תוכניות אחרות לגמרי.
"אני פור." אמרה אלת השיר חומת השיער, רוצה לעשות הכל בעצמה על מנת להוכיח לוואן כי היא יכולה להוביל את הקבוצה ביום מן הימים, היא כל הזמן רצתה להוכיח לכולם שגם היא יכולה לפעול לבד.
"השמות שלכן הם מספרים? זה מוזר מאוד… ובכלל, מה ילדות קטנות כמותכן עושות לבד בדרכים? זה ממש מסוכן." המשיכה הזקנה בשיחה.
"זה בסדר גמור." וואן אמרה, "אנחנו כך כבר קרוב לשנה."
"שנה? אתן מסתובבות לבד כבר קרוב לשנה?!"
"כן, מאז שהורינו המאמצים מתו ממחלה." וואן הסבירה בעצב ונזכרה שוב באנשים טובי הלב שסייעו לגדל אותה ואת אחיותיה והסתירו אותן מפני אנשיהם של הרודנים, היא לעולם לא תשכח אותם.
"זה נורא… זה כל כך נורא, אתן בסדר? אתן מצליחות להסתדר כך?" האישה התפלאה וליבה התמלא בדאגה כלפי הבנות הצעירות שמולה, לו היא ידעה את האמת לגביהן, מי הן היו, היא לא הייתה דואגת כל כך.
"זה לא היה פשוט אבל כן, אנחנו חזקות ונמשיך להיות חזקות. יש לנו משימה אחת ויחידה – לחסל את הרודנים ולהציל את מידגארד מהשעבוד ששולט בה כבר במשך עשרות שנים." וואן הבהירה את עמדתה והותירה את הזקנה בהלם מוחלט, היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות, חמש ילדות קטנות יצליחו להציל את הממלכה מפני הרודנים האכזריים והרצחניים ששולטים בה?
"לטובתכן, הייתי מציעה שתמצאו לכן בית לחיות בו ותפסיקו מיד עם המשימה הזאת שלכם, זה חסר סיכוי… אתן תמותו כמו זבובים בתוך שניות אחדות בלבד. אתן בכלל יודעות מה עושה הלורד בס, שליט ארץ החולות?"
"נו, מה הוא עושה?" וואן חייכה בזדוניות ושאלה, כלל לא מרוצה מכך שהזקנה ממעיטה בערכה, היא ממש לא חיבבה אותה כעת.
"הלורד בס רוצח ילדים תמימים על מנת להכין מהם בובות וקישוטים לארמונו. ואת הוריהם שמנסים למחות על כך הוא תולה בכניסה לארמונו… ואתן חושבות שתוכלו להתמודד עם אדם כזה?" הזקנה המשיכה להמעיט בערכן של אלות השיר מבלי לדעת שהיא עושה כך, מבחינתה הן היו סתם ילדות קטנות ותועות.
"וזה בדיוק מה שאנחנו רוצות למנוע, אם זה מה שאת אומרת שהחלאה עושה, אז אנחנו נגרום לו לשלם את המחיר על פשעיו. כעת בואו נלך, אחיות יקרות!" וואן דיברה בכעס והפנתה את גבה לעבר הזקנה, היא מיהרה לעזוב את המקום ולחזור לכיוון העגלה וכך גם שאר אחיותיה מלבד טו שנותרה לעמוד מול הזקנה ולחכות, וואן לא הבינה מה היא רוצה לעשות.
"סבתא, אני מצטערת על כל העניין הזה. הנה, קחי פרחים, אולי זה יעזור." טו חייכה אל הזקנה והושיטה לה זר פרחים שהיא לקחה קודם לכן, הזקנה חייכה לעבר הנערה כחולת השיער בהתרגשות.
"תודה לך, מתוקה." היא אמרה.
"אין בעד מה…" טו דיברה ברכות וכעת הלכה לדרכה, מצטרפת אל אחיותיה שחיכו ליד העגלה, היא שמחה מאוד לעזור לאנשים ולא משנה מי הם היו או מה הם עשו, ובכן, תלוי מה הם עשו, אך למרבית האנשים היא הייתה מוכנה לעזור בשמחה רבה מאוד.
"להתראות סבתא!" היא אמרה בהתלהבות, וואן כלל לא אהבה את הסיטואציה הזו אך בסך הכל היא יכולה הייתה להבין את אחותה הקטנה והאהובה, זו הייתה כל המהות של חייה, לעזור ולשמח.
"קדימה, עכשיו עלינו למצוא את הילדים האבודים ולהציל את הממלכה הזו משלטון רודני ומעוות." וואן קראה לכל אחיותיה להתקדם והחלה לדחוף את העגלה בכוחות עצמה, מהר מאוד פור ות'רי הצטרפו אליה ופייב התיישבה שוב במקומה, טו הגיעה אף היא והצטרפה למאמץ המשותף – כעת הגיע הזמן להתחיל במשימה ולשחרר את הארץ מעול הרודנים האכזריים ששולטים בה.