חמשת אלות השיר – פרק 1 – המסע מתחיל

"כולן לעלות על העגלה, אין לנו שום זמן לבזבז כעת." וואן אמרה בקור רוח בעודה מביטה לעבר אחיותיה הקטנות שישבו על רצפת הבית בסמוך אליה, עיניה האדומות והיפות ממוקדות בבנות הצעירות שכעת החלו להתכונן לעזיבת המבנה הנוכחי בו הן עצרו על מנת ללון.
"אבל אני עדיין עייפה…" ת'רי רטנה ושפשפה את עיניה בעייפות, דבריה הכעיסו מאוד את וואן אך האחות הבכורה לא התכוונה לבזבז זמן על מריבות מיותרות, היא רצתה להבהיר היטב מה עומד לקרות – ומי שלא תסכים איתה ועם רצונה תישאר מאחור, מבחינתה זה היה פשוט מאוד.
"אם את עייפה את יכולה להישאר לישון כאן, אבל אנחנו נמשיך הלאה בלעדייך אם תעשי את זה אז הבחירה היא שלך." וואן השיבה בתקיפות ושילבה את ידיה, ת'רי בתגובה נאנחה בתסכול וקמה על רגליה יחד עם אחיותיה הנוספות, כולן מתקדמות לעבר העגלה שעמדה בסמוך לדלת הברזל של הבית.
וואן הובילה את הקבוצה ופתחה את הדלת בתנועה חדה, היא נותרה לעמוד בסמוך לדלת וחיכתה שם בכדי לוודא שאכן כל אחיותיה נמצאות במקום, עד כמה שזה יכול היה להיראות טיפשי וואן תמיד רצתה להקפיד על סדר בכל פעולותיה, היא תמיד רצתה דיוק כמעט מושלם, יש מי שיגיד שהיא הגזימה בדרישותיה אך אותה זה כלל לא עניין… היא רצתה את הטוב ביותר.
"אחות גדולה, את יודעת עד כמה אני מתרגשת לקראת המסע שלנו?" טו שאלה את וואן בחיוך נלהב, אלת השיר הבכורה הביטה באחותה בחיוך קל, כמו תמיד נהנית לדבר איתה יותר מאשר עם כל אחת אחרת. שמחת החיים של טו יכולה הייתה להוציא כל אחד מהדיכאון הקשה ביותר שיכול להיות, כך וואן תמיד הרגישה כאשר הן היו יחד.
"אני יודעת היטב, אני רק מקווה שאת מודעת לכך שצפוי לנו מאבק קשה ורצוף סכנות ואתגרים…" וואן אמרה והעבירה את ידה בשיערה הבלונדיני והקצר, טו הנהנה בראשה ועזבה את החדר במהירות, מוצאת לעצמה עמדה בקדמת עגלת העץ הישנה, כעת הגיע תורה של ת'רי לצאת מהדלת…
"אוף… למה אני לא יכולה לישון?" רטנה הילדה בעלת השיער הסגול והארוך, שיערה היה כל כך ארוך, עד כדי כך שהיא הייתה צריכה ללכת באופן קבוע עם זוג מספריים בעזרתן היא הייתה גוזרת את קווצות שיערה.
"כי יש לנו משימה." וואן הסבירה.
"אבל…"
"בלי אבל, ת'רי, אפילו את יודעת שהמטרה שלנו מאוד חשובה וכי עלינו להשיג אותה באופן מיידי. הרודנים צריכים למות, לטובת האנשים המסכנים שסובלים במשך כל כך הרבה שנים, תטמיעי את זה בתודעה שלך." אמרה אלת השיר הבלונדינית בדעה נחרצת, ת'רי נאלצה להסכים ועזבה את הבית.
"וואן, את יודעת שעלייך לסמוך עליי הרבה יותר? אני יכולה לסייע לך יותר טוב מכל אחת מאחיותינו. תחשבי על זה, אני תמיד מתכננת הכל מראש ולי יש את הרעיונות הכי טובים ו…" פור הבהירה לוואן את רצונה אך אחותה הבכורה קטעה את דבריה של הילדה בעלת השיער החום שהיה אסוף לשתי קוקיות מבלי לחשוב פעמיים.
"פור, זה מספיק… בואי נתקדם הלאה." המילים האלו הכאיבו לפור כמו אלפי סכינים שננעצים עמוק בתוך ליבה, היא לא יכולה הייתה לסבול את העובדה שאחותה הגדולה שהיא כל כך מעריכה ומעריצה לא מוכנה להתייחס אליה, לא מוכנה אפילו לשמוע מה היא מציעה, היא הרגישה כיצד היא מתה בכל פעם מחדש כאשר היא שומעת תשובה כזו מפיה של וואן.
"למה את חייבת להיות כל כך קרה כלפיי?" פור כמעט בכתה בעודה אומרת את המילים הללו, וואן בחרה לשתוק ונותרה לעמוד במקומה, ממתינה לפייב שמשום מה עוד לא יצאה מחדרה, הילדה המעצבנת הזו, למה היא תמיד הייתה חייבת להפריע לה בתוכניותיה?
"פייב?! איפה את לעזאזל?" וואן צעקה בזעם ונכנסה בחזרה אל תוך הבית, חולפת על פני המטבח והסלון הקטנים ומתקדמת לעבר המסדרון הסמוך, היא נכנסה אל אחד החדרים שעמד מימינה, שם היא הופתעה לגלות דבר שכה הרגיז אותה…
"הו, אחות גדולה, כל כך טוב לראות אותך…" אמרה פייב והביטה לעבר וואן, היא עמדה על המיטה שבמרכז החדר והביטה במראה הסמוכה בעודה מודדת שמלה כלשהי, בודקת בקפדנות שהיא מתאימה למידותיה.
"מה את עושה? אנחנו צריכות ללכת מכאן…" וואן נאנחה בתסכול והניחה את כף ידה על מצחה, פייב צחקה למראה הזה, צחוקה הדהד בכל רחבי החדר.
"את לא חושבת שהשמלה הירוקה הזו מהממת?"
"היא יפה, אבל זה לא משנה עכשיו… אנחנו צריכות לצאת מכאן על מנת להביס את הרודנים, את לא רוצה להביא שלום ואחווה אל הארץ?" וואן דיברה בכעס לעבר אלת השיר הצעירה ביותר, כעת פייב התיישבה על המיטה והסתובבה לעברה של אחותה הגדולה, מביטה בה במבט מתנשא.
"למה את חייבת להיות כל כך כבדה, וואן? הרודנים יכולים לחכות לנו…" כעת וואן לא יכולה הייתה לשאת את זה יותר, היא התקרבה לעברה של פייב בתנועה מאיימת ואגרפה את כפות ידיה, אחותה הקטנה רק בהתה בה בזחיחות ושתקה, לא מייחסת חשיבות לאיום…
"אם את תמשיכי עם השטויות האלו שלך, פייב, אני לא רוצה לעשות את זה או להגיד את זה אבל את לא מותירה לי שום ברירה. בואי כבר!" וואן צעקה בזעם והפנתה את גבה אל פייב, אחותה הקטנה בסופו של דבר השתכנעה והצטרפה אליה, כעת כל אלות השיר עמדו בסמוך לעגלה והתכוננו לצאת לדרכן לעבר ארמון המלכות של ארץ החולות, וואן בחנה את אחיותיה בסקרנות, רוצה לראות עד כמה הן מוכנות להקריב על מנת להגשים את מטרתה…
"אתן יודעות היטב מדוע אנחנו עושות את זה, נכון?" שאלה הילדה הבלונדינית בתקיפות, טו קפצה בהתלהבות במקומה ונופפה בידיה, וואן הרגישה כל כך טוב כאשר היא ראתה את זה, אך היא לא חייכה על מנת להראות שהעניין הזה הוא רציני וחשוב מאוד בשבילה…
"כי אנחנו רוצות להציל את הארץ מהרודנים הרעים שהורסים את החיים של כולם כאן?" טו שאלה בהתרגשות, וואן הנהנה בראשה.
"ולמה חשוב שכולכן תהיו ממוקדות מטרה ולא תתעסקו בשטויות שלא קשורות למשימה שלנו?" היא הוסיפה, כעת פור הרימה את ידה באוויר.
"כי רק ככה נוכל להצליח ולנצח בקרבות האלו, זה אמור להיות מאוד קשה." אמרה הילדה בעלת השיער החום והעיניים הירוקות בשקט, פייב הביטה בה בחיוך וגיחכה, מרגיזה מאוד את אחותה.
"פור, את תמיד חייבת להיות כל כך רצינית… למה? את לא יכולה ליהנות מהחיים ולו לשנייה אחת?" אמרה פייב, כעת פור דחפה אותה לאחור.
"אולי תשתקי כבר, מפגרת?! את בדיוק מה שוואן מדברת עליו, את עושה רק שטויות ולא עוזרת לאף אחד! בבקשה תישארי מאחור, לעזאזל, בבקשה…" פור אמרה והלכה כעת לעבר העלה, פייב נותרה במקומה ולא אמרה דבר, היא הייתה המומה מהסיטואציה.
"כדאי שתפסיקו לריב, פור. את יודעת שוואן לא אוהבת את זה." טו אמרה לאחותה הקטנה אך פור התעלמה וכעת צעדה לעבר העגלה בכעס, היא תפסה את אחת הפינות שלה וחיכתה לשאר אחיותיה, וואן שלחה לעברה מבט מלא בחמלה, למרות שנראה היה שהיא בחרה להתעלם ממנה היא בסך הכל דאגה לה מאוד, כמו לשאר אחיותיה.
"עכשיו נלך, מי רוצה לשבת על העגלה?" וואן אמרה.
"אני רוצה!" פייב צעקה בטירוף ונדחפה בין שאר אחיותיה, ת'רי פלטה אנחת תסכול כאשר הבינה כי היא תצטרך לדחוף את העגלה ולא לישון, לעומתה פור רק הביטה במחזה בזעם כמו בכל פעם מחדש, פייב הייתה פשוט בלתי נסבלת עבורה…
"בסדר." וואן אמרה בקור וכעת התייצבה לצידן של טו ות'רי בקדמת העגלה, פור נעמדה בפינה הימנית ביותר של העגלה, כעת כולן החלו לדחוף והתקדמו לאורך השביל הלבן שבין השדות והחורשות הירוקים והיפים, המסע מתחיל.