חמישה כוכבים – פרק א

*אייסה*

אנשים חושבים שאני יפה. 

אנשים חושבים שיש לי שם.

אנשים חושבים שאני לא מפלצת.

אנשים טועים.
אייסה זה הכינוי שסילבר נתנה לי אותו כדי שארגיש כאילו יש לי שם. גם לסילבר אין שם. זה גם כינוי. לאף אחת מאיתנו אין באמת שם – ואני מתכוונת לכולנו. כל כינוי על פי האופי או על פי היופי. לסילבר יש זנב בצבע כסף, ללינה היופי הוא הדבר הכי בולט בה, וזה היה הכינוי הכי יפה שחשבו עליו. ולטעמה של סילבר, הכינוי שלי הוא אייסה כי האופי שלי הוא להיות מלכת הקרח. בעיני זאת מחמאה.

כשהייתי קטנה וצפיתי בבני האדם ההולכים על החוף, אמרתי לאמא שלי: "תראי, אמא! הם ממש דומים לנו!". כמה שאני מתביישת בזה היום. אמא נראתה די בהלם כשאמרתי לה את זה, אולי אפילו מזועזעת, אבל עכשיו כבר אי אפשר לדעת. אולי כי לנו יש קרומים בין האצבעות, אולי כי לנו יש זנב, אולי כי לי לא היו כוחות כמו שהיו אמורים להיות לי.

אני כל כך מתביישת בזה, כי רק לאחר כמה שנים הבנתי למה לעולם לא נוכל להיות דומים להם- כי אנחנו מפלצות. אם לא הייתי מפלצת היו לי רגלים והייתי יכולה להשאר מחוץ למים יותר מעשר דקות והיו לי כפות ידיים נורמליות ולא הייתי מבלה את כל הימים במחשבה מדוע מעולם לא קיבלתי את הכוחות שהיו אמורים להיות לי. בעיני הכוחות היו היתרון היחיד בלהיות מפלצת, אבל גם את זה אין לי.


תמיד אהבתי לצפות בבני אדם מאחורי הסלעים הגדולים שמזדקרים עד לכדי ארבעה מטרים מעל המים. אבל בזהירות ובשקט, הרי אסור שאיזה ילד יראה אותי ואז יספר לאמא ואז יחשפו את כולנו ואז נהיה בצרות, כולנו, בגללי. הצפייה גורמת לי להתאמץ לדמיין שאני גם אחת מהם, שמחה וחסרת דאגות. אבל מעולם לא הצלחתי, מכיוון שזה כל כך אוטופי, כל כך מטומטם ובלתי אפשרי, שאני גוערת בעצמי, תמיד. מי אני בכלל, שתזכה להיות כמוהם? תראו כמה קל להם. תראו כמה מעט דאגות יש להם. אני מרגישה צביטה בלב בכל פעם שאני חושבת על זה. 
בכל זאת, מסיבה זו או אחרת אני ממשיכה להסתכל עליהם למרות שאני יודעת שמתישהו סילבר תכריח אותי להיפטר מההרגל הזה. היא לעולם לא תוציא את האף מהמים. היא לעולם לא תעביר את הלילות במחשבה מה היא עשתה רע, איך היא חטאה עד כדי כך שהיא מה שהיא. בתולת ים, שמעבירה את כל הימים שלה בפחד ונסיגה.

גם אם יש לה מעט מאוד ימים.
תכננתי לצאת היום להסתכל עליהם. למען האמת, אולי בעצם ניסיתי למצות כל רגע שיש לי בהסתכלות עליהם לפני שאמות. אני יודעת שיש לי עוד ארבע שנים בערך, אבל מה אני בכלל אעשה בהן? אוכל? אשאיר את עצמי בחיים? שטויות. עדיף כבר לגמור עם זה מהר.

סילבר צעקה עלי בדרך לשם. "תסתכלי על עצמך! מה כל כך מעניין בהם?" אמרה לי. איך הייתי אמורה להסביר לה שכשאני מסתכלת על עצמי אני רואה מפלצת.
להסתכל על עצמי? יש לי זנב כחול בהיר, כמו זכוכית כחולה שהשמש משתקפת בה. שיער לבן לחלוטין. לא בוהק, אלא תעשייתי, ותודה על כך, כי במים כל הצבעים הכהים נראים אותו דבר. עיניים כחולות קרח. אצלינו העיניים הכי נדירות הן חומות. אני יודעת מה בני אדם עושים – הם הורגים. הם הורסים. זה העניין – אני לא נראית לעצמי יותר טובה מהם. לפחות להם יש סיבות לחיות.
איך שלא יהיה, כשראיתי אותם על החוף, הולכים, קונים, צוחקים ואפילו זוג מתנשקים, הנשימה שלי נעתקה שוב. אף אחד מהדברים האלה לא יכולתי לעשות. השתוקקתי כל כך להצטרף אליהם, ואפילו רק לצפות בהם עד שהשמש תשקע לגמרי ויהיה חושך על החוף הזהוב הזה, שבכל גל קטן או גדול אלפי סוסי קצף קטנים דוהרים אל החול, לא מודעים לכך שיתנפצו על הצוקים או יהרסו על החוף. אבל הרגשתי את הריאות הדגיות שלי לאט לאט מתכווצות, מתקפלות לתוך עצמן. אני לא רוצה להיות דג. לא תכננתי להכנס למים ולנשום עד שטיפת החמצן האחרונה שלי תיגמר. עדיין יש לי עוד כמה דקות. המשכתי להסתכל, מרותקת, חבוייה מאחורי הסלעים, עד שדבר אחד לכד את מבטי.
המחזה היה נערה בגיל ארבע- עשרה – חמש- עשרה עם תלתלים אדמוניים ועיניים חומות שנופפה בנייר מול אחיה הגדול בן השש-עשרה. על הנייר היה ציור מציאותי להפליא של בתולת ים, אבל אני מתכוונת לבתולת ים מהסרטים. יפה, נורמלית, שרשרת פנינים בוהקות מסביב לצווארה.

הנער, אחיה, כנראה, היה עם עיניים חומות גדולות ושיער בלונדיני כהה חלק. לטעמי הוא היה נאה. בעיני סילבר, למשל, הוא היה שום דבר.

"נו, גל, מה דעתך?" שאלה הנערה. גם היא נאה מאוד. השקיעה הלמה אותה. העובדה שהחוף הזה תמיד מלא באנשים יפים כל כך נראתה כאילו היא במיוחד נגדי, היצור היחיד המפלצתי בחוף, וחשתי צביטה קטנה בלב כשראיתי באיזו שמחה היא מגישה לו את הציור, מסיבה זו או אחרת.

"לילי, מעולם לא ראיתי מישהי שמציירת יותר יפה ממך." אמר הנער.

הציור היה מדהים. הכישרון שלה היה מדהים. אני לא בטוחה שאני אי פעם אכיר מישהו שמסוגל לצייר ככה. אני, לפחות, מעולם לא ציירתי. איך הייתי אמורה? אין לי כישרון או אמצעים. אבל לילי נראתה כל כך מאושרת מהציור שלה, כאילו זה הדבר היפה ביותר בעולם כולו, או האהוב עליה ביותר. המראה הזה, כשבני אדם מאושרים עד כדי כך, גורם לי לשכוח את מה שאני באמת ולהיות קצת פחות ממורמרת. כנראה בגלל זה מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קטנטן, שמיהרתי למחוק מיד. אבל המצב רוח הטוב שאולי היה לי נשאר, וטבלתי את האגודל שלי במים וציירתי איתו על הקיר של אחד הצוקים. רק עם האגודל יכולתי לצייר, משום ששאר האצבעות שלי היו מחוברות בקרומים מגעילים ודגיים. כמעט בלי מחשבה, ועם אגודל קצת רועד, הצלחתי לצייר משהו שנראה כמו בתולת ים, אבל כמו שהייתי רוצה שתיראה. כפות ידיים אנושיות, קטנות ועדינות. שפתיים מלאות. זנב קצת פחות מפלצתי. בלי קשקשים. בלי ריאות דגיות. בעיקרון, הוצאתי כמעט את כל הדברים הדגיים שבה. יכול להיות שהדג שבי זה מה שמונע ממני לאהוב את מה שאני.
כשסיימתי לצייר המשכתי להסתכל. זה איכשהו עיניין אותי, או שלא רציתי להסתכל על השמש השוקעת שמייבשת את הציור שלי.
לילי עצמה את עינייה בחולמנות, כאילו היא מדמיינת את כל היופי בלהיות בתולת ים. היא לא יודעת שיצמחו לה קרומים מגעילים בין האצבעות המטופחות שלה, שלעולם לא תלבש עוד משהו, שלא תוכל להציץ אל העולם החיצון יותר מכמה דקות ספורות ושבמקום השם שלה, לילי, יקראו לה מון או סרינה או משהו בסגנון, כאילו לוותר על השם שההורים נתנו לה, מה שהופך אותה למי שהיא.
הייתי ממשיכה לחשוב על כל החסרונות שבי, אבל אז קלטתי שנשארו לי רק עוד כמה טיפות של חמצן בריאות. 
כבר ידעתי שעד שלא אחנק, לא ארד בחזרה למים.
אבל אז הוא הסתכל עלי. גל.

בעיניים הכחולות, המקפיאות, המרתיעות שלי.

בעיניים החומות, הגדולות, היפהפיות שלו.
איך בכלל הגעתי לטווח ראייה?

לפחות רק הצוואר ומעלה שלי היו מחוץ למים, כך שהוא לא ראה את השאר. מילא הזנב, אבל אני יודעת שבני אדם רגישים מאוד בנוגע לחולצות. מתחת למים, מעולם לא דאגנו לזה.
פתאום הרגשתי שלמרות שנותרו לי עוד כמה שניות, האוויר כבר נגמר ואני חייבת לצלול לפני שיהיה מאוחר מדי. 
נעצתי בגל מבט זועם. כל כך כעסתי שחשפתי את עצמי ככה, וכעסתי כי הוא לקח לי עוד כמה שניות מהצפיה היומית שלי, לפני שאחזור לחיים המיותרים האחרים שלי, מתחת למים. אני לא יודעת למה, אבל בני אדם לא מסוגלים לשמור דברים לעצמם, פשוט משחררים אותם לאוויר בלי לחשוב שמאחורי הכל יש אדם פגוע, או בתולת ים פגועה, בזמן שמדענים עושים עליה ניסויים.

אבל הוא הוא, ואני אני. הוא ילשין.

פלטתי צווחה מאיימת לכיוונו. הצווחה של בתולות הים היא צווחה גרונית, ונשמעת קצת כמו חתול לפני שהוא תוקף.

צללתי עוד לפני שהוא הספיק למצמץ אלי.